ארכיון דון קישוט:

בעוד שעות מספר, אם ירצה השם, אירופה ורשות השידור, יעלה אדון "חובי (חובב) סטאר)" על הבמה הגדולה , הססגונית, והמפורסמת ביותר כעת, ויבצע את אחד השירים המפוהקים ביותר שנשמעו אי פעם.

הוא יעשה את זה בשפה האנגלית, שאינה שפתו. ישיר בלאדה  שאינה קצבית, ומאחוריו יוקרן אחד מסרטוני הוידאו המשמימים ביותר בתחרות: כוכבים לשיר made of stars. מקוריות לא חסרה לו.

אל תבינו אותי לא נכון, אני מחזיק לו אצבעות, מתפלל שיזכה, ומקווה שיביא כבוד. אני גם מקווה שאתבדה ואטעה. חובי סטאר אינו אשם. הוא אינו כתב את השיר, והוא בחר את הטוב מבין השירים שהוצעו לו, ומבצע אותו על הצד הטוב ביותר האפשרי. אני מתנגד לתופעה.

התופעה היא שאם האירוויזיון סימן פעם את החוסן הלאומי של מדינת ישראל. אם פעם היינו מדינה נידחת עם ערוץ אחד שהלכה כנגד כל הסיכויים וזכתה, עם האמת  שלה. הדרך בה אנו מתחרים כיום אומרת עלינו משהו גם כן.

אנו מתחנחנים, מנסים לשיר באנגלית, להתראיין באנגלית ולפתח קריירות באנגלית. לרוב אנו נכשלים וזוכים במקומות אחרונים. הדבר הזה ,יותר משמזכיר לי את מקומנו בתחרויות השירה, מזכיר לי את מצב ישראל בעולם. אם פעם שרנו : "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי". השירים שלנו היום מהורהרים יותר. האמת שלנו לוטה בערפל.

פעם לפני כעשור יצאה לאוויר העולם הטלנובלה המוזיקלית הראשונה בעברית: השיר שלנו. ובטלנובלה זו, פירטה מפיקת התוכנית אז, שהייתה גם מפיקת הקדם כיום את החזון שלה: השתתפות באירוויזיון כפתח להגשמת חלום עולמי. היא ממשה את חלומה, אולם בדרך לקחה את שלנו.

לא חסרים לנו היום מבצעים. חסרים לנו יוצרים אמיתיים. אם פעם רצו להפיק שיר, הלכו למשורר הטוב ביותר שיכתוב את המילים, ואחר כך הלכו למלחין הטוב ביותר שילחין אותן, ואז פנו למעבד הטוב ביותר שיעבד אותן, ואז לזמר הטוב ביותר שישיר. היום, מאז מהפיכת כוכב נולד אי שם בתחילת העשור הקודם, נפלו עלינו גידולי פרא של כותבים-זמרים,מלחינים, שלרוב טובים רק בדבר אחד, ומייצרים מוצרים  בינוניים ביותר.

אם עשרות שנים אנו מזמזמים את אבניבי, הללויה, כאן, הורה, חי, דיווה ודומיהם, היום אני לא מצליח להיזכר בשיר של איזבו, או הראל סקעת. אין לי מושג מי זכה לפני שנתיים, דווקא בשל הרצון להקטין עלויות.

למה זה קרה? משום שהרצון לחסוך עלויות, הוביל למבול של שירי דחקה שאנו מחזיקים להם אצבעות, אך עמוק בלב פנימה יודעים אנו שאינם ראויים לזכות. אלו הם שירים שישכחו, ומהר.

אנו כה ממוקדים על הזכיה, ששכחנו שהפרס האמיתי הוא בכלל לא הזכיה. למי אכפת אם נזכה או לא. הפרס האמיתי הוא שיהיה לנו שיר אחד שיזכר לנצח נצחים. השיר "הלוואי" הגיע למקום הלפני אחרון, וגם זה בקדם.  אך אנו זוכרים אותו עד היום. למה? כי רשות השידור השקיעה בקדם יפהפה, שהיווה במה לתריסר יוצרים, וגם אם עשרה מתוכם היו גידולי פרא. גם אם כמה מהם הגיעו לאירוויזיון ונשכחו, כל זה היה שווה לאחד או לשניים שיזכרו.

הקדם אירוויזיון הוא התחרות האמיתית. מה שזוכה בתחרויות הוא לא קולות, ולא אישיות ולא תסרוקות. מה שזוכה הוא שירים מקוריים. אם אביב גפן היה עושה קאברים, מי היה שומע עליו עם קול כזה? הוא הפך לשם מוכר בגלל השירים המקוריים שכתב ובגלל שהתעקש לשיר אותם בעצמו. הקדם מקדם יוצרים, שזוכים להכרה, שלומדים מהשגיאות, שמשתפרים והופכים להיות טובים יותר ויותר עם הזמן.

היו נסיונות לעשות קדם בארץ, גם בשנים האחרונות, אך נדמה שמיד עם הכשלון הראשון מפסיקים ומיד, למרות ההצלחות הקודמות. שירי מיימון הגיעה למקום הרביעי בקדם הראשון שנערך לאחר שנים רבות, ומיד נערך עוד קדם. אדי באטלר שהגיע בו למקום האחרון, הפסיק את המסורת.

למה? למה אני כמשלם מיסים ואגרה לא יכול להנות מעידוד של המדינה ליצירה ישראלית? למה הוא צריך להיות מותנה רק במקומות ראשונים באירוויזיון?

האם המדינה לא יכולה לממן 12 שירים חדשים בכל פעם , שירים טובים שישמעו ברדיו ?

תראו לכם מקרה הפוך. מדינת ישראל תתנה את קיום אליפות הליגה בכדורגל, רק במקומות ראשונים באירופה. ואם לא נגיע לאחד המקומות הללו, אז לא תהיה ליגה בשנה הבאה? כמובן שזה מגוחך ויעורר מרידות. אז מדוע השירים זוכים לאפליה. מדוע במדינת ישראל לא מבינים ששיר טוב נעים לפחות כמו בעיטה מסובבת לקורות של השער של היריבה?

פעם שני קטרים משכו את עגלת התרבות הארץ. הקטר הראשון היה הצבא, שהעניק כסף רב ליוצרים, וטיפח זמרים ואומנות. אומנות זו, הייתה לצערי מונחית על ידי המדינה. אסור היה לשיר שירים שידכאו את המוראל הלאומי . שינו שם מילים. אבל עדיין נוצרו שירים יפהפיים. הקטר השני היה הקדם אירוויזיון, שדווקא הוא הביא יוזמה חופשית.

הקטר הראשון שבק חיים לפני זמן רב. אולי  הקטן השני עדיין חי ובועט. מדוע אנו מתעקשים לתת לרכבת לחלוף על פנינו פעם אחרי פעם. מדוע אנו לא מבינים שמה שחשוב באמת הוא לא המקום, אלא השירים החדשים שנזמזם?