לב הפריפריה

משחק הליגה האחרון שראיתי ב"וסרמיל" היה לפני שלוש עונות. משחק סיום העונה, חסר משמעות לטבלת ליגת העל, בו הפועל באר שבע ניצחה את הפועל תל אביב 2-3. את שער הניצחון כבש אופיר חיים, שער מס' 16 שהעניק לו את מלכות השערים ביחד עם שי הולצמן. אני זוכר שלקראת הסיום גוטמן החליף את אופיר, וכל האיצטדיון צעק עליו, על שהרס לו את הסיכוי להבקיע שער נוסף שיעניק לו את המלוכה הבלעדית.

מאז הפועל באר שבע עברה עונת ירידה, עוד שתי עונות בליגה הלאומית, בהן לא הייתי באף משחק. לפני כן חשבתי שזה יהיה בלתי אפשרי עבורי לא להגיע למשחקי הקבוצה, בטח בוסרמיל, אבל הוכחתי לעצמי שאני לא פועל מכורח ההרגל.

יהיה משהו מאוד אירוני שהמשחק הראשון של העונה, מחר, יעמוד בסימן הרבה דברים שעבור כולם נלחמתי: ניהול תקין ומקצועני, שחקני בית איכותיים, ואופיר חיים אחד. לא בטוח שהוא ישחק במשחק, אבל עצם זה שהוא יהיה בוסרמיל, עצם זה שהוא מסמל חזרה לבית, את ההבנה שהפועל באר שבע עדיפה על מקום אחר לכאורה ברמה גבוהה יותר, זה בעצם מה שרציתי להגיד תמיד, וכולם הסתכלו עליי בעין עקומה. אז הנה, זה לא רק אני הדפוק, יש עוד מי שרואה את הדברים כמוני.

אחד הדברים שמסמלים עבורי את "החזרה", זה שכשהפועל באר שבע מבקיעה שער אני קופץ. פשוט קופץ, בלי לחשוב על זה שלא מתקדמים לשום מקום, בלי לחשוב על הניהול, בלי כלום. פשוט קופץ. זה יהיה מאוד סמלי אם מחר אני שוב אקפוץ, והפעם משער של אותו שחקן שהבקיע את השער האחרון שממש קפצתי ממנו. 18 לב אדום, ברוך השב הביתה.

הדבר שבאמת מסריח בכל הסיפור של מפעל מכתשים ברמת חובב הוא לא הזרחן שהתפזר שם וגרם לסכנה, אלא הסיקור התקשורתי שמסביבו, שאם תהיתם, לא היה מקרי. שום דבר לא מקרי.

הפיצוץ שהתרחש אתמול ברמת חובב היה מסוכן. לעובדים, לתושבים מסביב ובכלל, התפוצצות של זרחן מהסוג שיש למפעלים האלה הוא לא דבר של מה בכך, והוא כרוך בסכנה רצינית. ואולם, לא היה נדמה לכם שפתאום יש סיקור קצת מוגזם לכל הסיפור הזה? שפתאום כולם מדברים על רמת חובב וכמה זה לא בטיחותי וכל זה? ואף אחד לא מזכיר את התקנים המחמירים שאיתם עובדים ברמת חובב, ואת השיפור בזיהום האוויר. ואז נשאלת השאלה: למה? למה פתאום זה כל כך חשוב? התשובה ברורה.

סביב רמת חובב התנהל בחודשים האחרונים ויכוח אחר, שגרר אנשים וגופים רבים לתוך הזירה. הויכוח היה אודות בניית עיר הבה"דים, פרויקט שהיה אמור להעביר את בסיסי ההדרכה של צה"ל לצומת הנגב, מרחק קילומטרים ספורים מרמת חובב. גופים רבים התנגדו לרעיון, בטענה שהוא מסכן את חיי החיילים, ואז מה אם הוא בעצם מהלך אסטרטגי לחיזוק הנגב. אז מבלי להיכנס לשאלה כמה באמת מהלך כזה יתרום לנגב (ולי יש עמדה ברורה בעניין - בכלל לא), הרי שברור שהסיקור התקשורתי הפעם מונע מאינטרסים חזקים, והם אותם אינטרסים שהניעו את המדינה תמיד - לא לעשות שום מהלך שעשוי להתפרש כמסייע לנגב, כי לעם בישראל אין באמת רצון לכך. הרי זה אפילו הצליח להביא הורים מודאגים להודיע שהם לא ישלחו את ילדיהם לשרת בעיר הבה"דים המסוכנת. אבל זה כמובן לא הביא אותם לחשוב מה קורה עם מי שעובד שם, מי שגר שם ומי שעובר שם על בסיס קבוע. את מי זה מעניין.

אתמול, שעות אחרי האירוע, סיפר לי עובד ותיק של מכתשים כי אכן היה פיצוץ, אכן חומר מסוכן התפזר באוויר, אולם החומר התפוגג די מהר, לא היו סירנות ואמבולנסים נוסח מצבי חירום כפי שמנסים להציג את זה, ומעל הכל, הוא שאל, "מה ההתרגשות? זה פיצוץ שקורה לא מעט, הרי רק לפני כמה חודשים היה פיצוץ דומה בברום ואף אחד לא עשה מזה כזה סיפור". ואני חייב להודות, שבתור אדם שעבר טראומה כמו שקראנו עליה בכל מקום אפשרי, הוא נשמע הרבה יותר רגוע ושליו ממה שציפיתי.

וכאן כבר עולות מספר שאלות, והמרכזית שבהן היא למי באמת איכפת ממה שקורה ברמת חובב? הרי אם האזור מסוכן לחיילים, הוא אמור להיות מסוכן גם לתושבים, שלא לדבר על תינוקות וילדים שמתגוררים מסביב בכפרים הבדואים. אם למדינת ישראל באמת היה חשוב, היא הייתה דואגת לעשות משהו, אבל היא זו שמלכתחילה העבירה את המפעלים הללו למקומות שבמקרה הזה רחוקים מהעין ורחוקים מהלב. אולם עכשיו, כשיש אינטרס לשרת, פתאום כולם קופצים ואפילו השר לאיכות הסביבה מחליט לדרוש דו"ח! זאת עבודה של שר. "אתם תחקרו ותבדקו, תבואו אליי עוד כמה חודשים, אולי יהיו עוד פיצוצים עד אז, ואני אעשה פרצוף רציני ואומר שזה חמור מאוד ואי אפשר לשלוח לשם את מיטב בנינו ובנותינו". ואז אשאל, אם אצליח להגיע לכבודו, "ומה עם מיטב בנינו ובנותינו שכבר נמצאים שם, שנולדו שם, שמתגוררים בקרבת מקום?". השר יחדד את הפרצוץ הרציני: "אה", הוא יגיד, "זאת כבר המדינה שלכם. תמצאו פיתרון".