יש לי כל כך הרבה מה לכתוב, כל כך הרבה להוציא ולשפוך ולפרוק אבל זה מרגיש כל כך מיותר.קשה, תקופה קשה דווקא בזמן שחשבתי שיהיה לי כל כך קל מסתבר שזה רק ההפך, הלילות נעשים מחרידים ואפלים מלאים בחלומות וסיוטים שאני מדחיקה כל כך הרבה בחיי היום-יום. אני רוצה אותך אבל עם זאת אני רוצה להרגיש חופשיה. אני מרגישה ריקנות אחרי שנגמר תאטרון ובעיקר מרגישה לבד. רציתי שזה ייגמר כבר ועכשיו אני רק רוצה שיחזור, צפוי מראש. הראש שלי עסוק במחשבות טורדניות ובא לי להתפוצץ כבר.
המשפט שהיא אמרה לי לפני שבועיים לא יוצא לי מהראש "כשיותר רע לך מאשר טוב לך, הגיע הזמן לחתוך." די. למה? לא רוצה.
אמא אומרת שאני אכזבה, שנים שהיא אומרת לי את זה ורק עכשיו זה נכנס לי חזק, אולי בגלל שהיום בפעם הראשונה הבנתי שזהו. הכל נגמר. ולא רק תאטרון הלך לי, אלא גם התיכון יילך לי. וככה התוכניות שרציתי לממש יתפספסו לי, הכל יחמוק לי מבין לידיים וייגמר במדים ירוקים במשך שנתיים. ארר.
אמא מצטערת שילדה אותי ורוצה להחזיר הכל בחזרה, צפיתי שהיא תגיד את זה, אחרי הכל כמה אפשר כבר לסבול אותי?
אני מרגישה שאין אף אחד שמבין אותי, אף אחד כאן לא תומך ועוזר, כולם כאן אינטרסנטים. אין לי חשק גם בקטע המיני. בכלל. ואני כל הזמן חרמנית אבל כשזה מגיע למצב אינטימי, כלום. נדה. גורנישט. אני מקווה שאנחנו לא מאבדים את זה. אנחנו זוג חזק, נכון? אנחנו נעמוד בכל הקשיים. זה שווה את זה. בכל מחיר ובכל כוח. אני מוכנה. אני אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
?unique