http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612נערה מתוסבכת, עם ילדות טובה, אז אין לי את מי להאשים.heCopyright 2026 Miss X.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=14067067<div align="right" dir="rtl">פשוט הייתי חייבת להוציא את זה ודף ועט היו הדבר הכי זמין... http://www.up2me.co.il/v.php?file=72182332.jpg</div>Tue, 18 Mar 2014 00:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (Miss X.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=14067067http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=423612&blog=14067067http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13774462<div align="right" dir="rtl">שמתי לב במשך ה-6-7 שנים האחרונות שבהן הייתי חלק מקהילת ישראבלוג און אנד אוף, שאני כותבת רק כשדברים מציקים לי מאוד ואין לי מקום לפרוק את הרגשות שלי. כבר כמה חודשים טובים שלא כתבתי כאן, בבלוגי היקר. זה דבר טוב. כנראה שלא היה מה שיציק לי כ"כ. or is it? סוף י"ב והלימודים הם נראה לי הדבר שהכי מציק לי כרגע אבל בגלל שזה לימודים, זה אומר שאין לי באמת הרבה זמן לשבת ליד המחשב ולכתוב על זה, אני פשוט צריכה ללמוד ולכן נראה לי שלא כתבתי ולא כי אין דברים שמציקים לי. בסך הכל החיים דיי טובים. בקיץ אני מתכננת לעשות הכנה לשירות לאומי ותוך כדי ללכת ל"שומרי משקל" כדי לרדת קצת לפני השנתיים של השירות שכולם יודעים שמשמינים בהם... התחלתי לכתוב שירים. וכל אחד שאני כותבת לא נראה לי מספיק טוב. אוך זה כ"כ מעצבן שאין לי ביטחון עצמי מספיק גבוה. תמיד אני צריכה אישור של אנשים אחרים. היום הייתה לנו סדנה על דימוי עצמי. התבקשנו לכתוב 3 אנשים שאנחנו מרגישים פחות שווים מהם ולמה, ושלושה אנשים שאנחנו מרגישים יותר שווים מהם ולמה. משום מה לחשוב על אנשים שיותר שווים ממני לא הייתה לי בעיה ויכולתי למצוא אפילו ע</div>Fri, 10 May 2013 16:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (Miss X.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13774462http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=423612&blog=13774462http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13591234<div align="right" dir="rtl">ילדה אחת, עם תיק קטן ובו מעט הדברים שהיא לוקחת איתה מדי יום- פלאפון, ארנק וקצת כסף בתוכו, ליפסטיק של לובלו, נגנב.אחרי שזה קרה הילדה עוד לא קולטת.היא מחפשת וחושבת שהשאירה אותו במקום אחר, אולי מתחת לשולחן, אולי שכחתי בחנות בקניון, אני אחזור ואבדוק, לא, זה לא שם, ואני יכולה להשבע ששמתי אותו שם, שם שם, ממש בפינה, והוא איננו, נעלם.גנבים יקרים, אני לא שופטת אתכם ואני בטוחה שעשיתם את זה מחוסר ברירה והילדים בבית גוועים מרעב והייתם מוכרחים לעשות את המעשה הנבזי הזה.אבל גם אם כל זה נכון, גניבה זה נורא.לדעת שגנבו ממך זו הרגשה זבלית. אתה מתגעגע לחפצים שלך, כן לחפצים, נכון הם לא בני אדם ומה אני עושה כזה סיפור, אבל גם לחפצים נקשרים, וגם לחפצים יש ערך בעיניי, ואחרי שנגנב לי האנרק שהיה איתי מאז כיתה ד', שנתן לי סבא ז"ל, אני לא יכולה שלא לרתוח מכעס כשגונבים למישהו את החפצים.אני אשמע עכשיו פסיכית לגמרי אבל, גניבה זה פשע חמור- זה מערער את האדם וגורם לו להיעצב, ואין דבר גרוע יותר מאדם שנגנבו לו חפצים יקרי ערך עבורו. במיוחד שלגנב בטח איכפת רק כמה כסף יש בארנק ולא שיש עליו ציור של סינדרלה ומה המשמעות של הציו</div>Thu, 13 Dec 2012 18:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Miss X.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13591234http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=423612&blog=13591234http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13569542<div align="right" dir="rtl">יאאא אתם לא מבינים כמה אני מרוגשת... אחרי הרבה מאמץ וארבעה טסטים כושלים, סופסוף רשיון ! באמת שכיף לי, אני מרגישה כל כך טוב, נגמרה תקופה קשה מאוד בחיים. כל פעם להרגיש כמו חרא לא מוצלח אחרי טסט זה מתיש... (עוד רגע של התרגשות אחרון: יאיי !) אבל עכשיו התחילו הויכוחים על איזה מכונית אני עושה את הביטוח (שדרך אגב אני צריכה לשלם+דלק...) ומשום מה אף אחד לא רוצה שאני אנהג על אוטו שלו! אם אני הייתי ההורים שלי הייתי שמחה לתת לי לנהוג, אני נוהגת יותר טוב משניהם! אמא שלי הנהגת שודים עוברת ברמזורים אדומים ואבא שלי כמעט עיוור עם המשקפיים שלו, בקושי רואה בחושך! יש למישהו אולי עצה מאיזו חברה לעשות את הביטוח? צעיר או חדש? אני ממש לא מבינה בזה... זה הזמן להשאיר תגובה של מזלטוב P:</div>Tue, 27 Nov 2012 19:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (Miss X.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13569542http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=423612&blog=13569542http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13565816<div align="right" dir="rtl">כל כך לחוצה. רוצה שמחר יעבור כבר... אם אני לא אעבור שוב אני כשלון. כשלון. כשלון. נמאס לי לחיות עם עצמי כשלון.</div>Sat, 24 Nov 2012 22:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (Miss X.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13565816http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=423612&blog=13565816http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13555919<div align="right" dir="rtl">הוא גויס. ביחד עם 75,000 מגויסים אחרים- הוא גויס. התקשרו בשלוש לפנות בוקר. אף אחד לא ענה. התקשרו שוב בשבע, ענינו. הוא ארז מהר מהר, לבש מדים, כומתה, מגפיים. נשיקה מהירה מאמא, הוא יוצא ומנופף לנו מהמונית. היום היה היומולדת שלו. אפילו לא הספיק לאכול את העוגה... אלוהים, תשמור לי עליו, על החייל שלי, על אח שלי, אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיו... תפילה למען שלום חיילי צה"ל- מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבותֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, הָעומְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלהֵינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנון וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדול עַד לְבוא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן ה' אֶת אויְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם. הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחְלָה וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂונְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם וִיעַטְרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבְעֲטֶרֶת נִצָּ</div>Sat, 17 Nov 2012 17:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Miss X.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13555919http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=423612&blog=13555919http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13547149<div align="right" dir="rtl">אני אורזת מזוודה אחת גדולה עם הרבה בגדים. גדולה של ממש- ששוקלת כמעט כמוני. אני עוצרת מונית ליד התחנה המרכזית והנהג שואל אותי "לאן?" ואני עונה לו "לשדה התעופה", והוא מכניס את המזוודה שלי מאחור בתא המטען ואנו יוצאים לדרך. דרך שעוד לא תיכננתי. אני לא מודיעה למשפחה, לא לחברים ולא לבוס שלי. אני מגיעה לשדה התעופה והפקידה שואלת אותי "כרטיס לאן?" ואני עונה לה "איזה טיסה יוצאת ממש עכשיו?" והיא עונה לי איזה שם של ארץ מרוחקת, ואני מהנהנת, מושיטה לה את כרטיס האשראי ואומרת- "כיוון אחד לשם בבקשה" ואני עולה למטוס, מתרווחת בכסא, מתכוננת לטיסה של לפחות ארבע שעות ומרכינה ראש בזמן הסרט על הבטיחות. אני מסתכלת מהצוהר הקטן של המטוס בזמן ההמראה ורואה את את כל מה שאני עוזבת מאחור, ואני מתמלאת אושר שקשה להכיל ואני מחייכת לסובבים אותי, והדיילת כנראה חושבת שאני מסוממת, אבל לא איכפת לי. והעולם נראה טוב, ותחושת ההנאה רק הולכת ומתעצמת ככל שאני מתרחקת מהארץ שלי, מהחיים שלי, מעצמי. לפעמים בשיעור, כשהמורה מדבר ומדבר ונראה שזה לא הולך להסתיים בקרוב, ובבית האחות משגעת אותי, ובעבודה הבוס כועס עליי שלא סיימתי</div>Sat, 10 Nov 2012 22:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Miss X.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13547149http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=423612&blog=13547149http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13524469<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שכבר אין לי קוראים נאמנים ומה שאני אכתוב פה בטח לא יהיה רלוונטי לאף אחד, אבל בכל זאת חשוב לי להגיד את זה למישהו, גם אם זה רק המחשב ולא בן אדם...בכל מקרה, שחררו את אחותי מהמחלקה הפסיכיאטרית בגלל שאמא שלי לחצה כי היא פחדה מאיזה תרופה שרצו להביא לה, ובכל מקרה היא הכריחה אותם לשחרר אותה.אתמול היא חזרה הביתה. כבר על ההתחלה שמעתי שהיא עדיין מדברת לעצמה.זה שבר אותי. אם עד עכשיו, כל החודשיים האלו שהיא הייתה שם, האמנתי שאולי הכל ישתנה והיא תהיה נורמלית שוב, הוכחתי שטעיתי.אני מאוד מפחדת. שפתאום היא תפסיק לקחת את התרופות ושוב תחזור לפרנויה נגדי.אני יודעת שאני ממש אגואיסטית שאני רק חושבת על הצד שלי בסיטואציה, זה באמת אנוכי בצורה שלא תיאמן וזה גם עושה לי רגשות אשם ממש חזקים, אבל מה אני אעשה? אני פשוט כ"כ מפחדת. זה כ"כ לא מתאים לי עכשיו- עם העומס של העבודה והלימודים והדיאטה המחורבנת הזאת שאני צריכה לעמוד בה, אין לי עד כוחות נפשיים לדאוג מאחותי.אני מקווה שהוא סולח לי ולא יכניס אותי לגיהינום בגלל המחשבות הדוחות שלי שלא מתחשבות בה בכלל...פוסט מסריח, אני יודעת, תתבעו אותי.(ואם אתם תוהים לכם למ</div>Thu, 25 Oct 2012 07:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (Miss X.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13524469http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=423612&blog=13524469http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13478594<div align="right" dir="rtl">קוראים נפלאים שלי, סופסוף לקראת יום כיפור התפנה לי קצת זמן ואני פשוט חייבת לעדכן אתכם בכל מה שקרה לאחרונה כי קרה כ"כ כ"כ הרבה...הפוסט הזה יחולק לפי נושאים כך שאם אתם לא מעוניינים לקרוא על נושא אחד עברו לשני וכן הלאה (אם במקרה אתם רואים שכל הנושאים לא מעניינים אתכם אתם מוזמנים לעזוב את הבלוג ולא לחזור לעולם. או לנסות את מזלכם, לקרוא, ולהתאהב בי ובבלוג שלי- אלו באמת שני האופציות היחידות שקיימות...;))בכל מקרה, נתחיל:נושא 1: הטסטביום שישי שעבר היה לו הטסט הרביעי.הכל הלך כמתוכנן ואפילו הזוג שלי נתן לי להיות ראשונה כמו שרציתי והתחלתי את הטסט.הטסטר ביקש ממני לעשות אלמנטים קטנים של נהיגה (חנייה במקביל, פרסה) ועמדתי בהם בגבורה.התחלפתי עם בן זוגי לטסט והרגשתי מעולה. פעם ראשונה שאחרי טסט אני בספק אם אני לא עוברת, ולא ההפך...בן זוגי נהג בצורה מחרידה לטעמי- נהג מאוד לאט וכל הזמן צפרו לו.הטסטר לא ביקש ממנו לבצע שום אלמנט חוץ מלנהוג.הגיעו התוצאות- אני עברתי ובן זוגי נכשל. טעות. היה הגיוני אבל לחשוב שכך זה היה נכון?משום מה הטסטר שלי לא חשב כמוני והכשיל אותי על אחד הדברים הכי מומצאים שיכלו להיות- שמירת</div>Tue, 25 Sep 2012 13:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Miss X.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13478594http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=423612&blog=13478594http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13447263<div align="right" dir="rtl">המחזוריות הזאת שכל שנה אני צריכה לשבת בכיתה וללמוד חומר משעמם משגעת אותי. אבל מצד שני אני שמחה שאני עדיין בתיכון. יש משהו מפחיד בלצאת לעולם הגדול ברשות עצמך, אז בנתיים נחמד לי שיש לי מסגרת שמחזיקה אותי קצר. אפרופו דברים של גדולים שמפחידים אותי- עשיתי כרטיס אשראי, והראיתי אותו לאמא והיא התחילה לבכות... ככה זה אמהות, מצד אחד הן רוצות שתגדל כבר ושלא תהיה תלוי בהן ומצד שני כשאתה באמת עושה את זה הן עצובות... מסתורי האמהות, אולי גם אני אבין את זה יום אחד בקיצור (וזה שאני כותבת בקיצור לא אומר שהפוסט יהיה מקוצר, מנסיון) חזרתי לספסל הלימודים (שבעצם הוא יותר כמו כסא שעושה כאבי גב) ויש רגשות מעורבים. התחלתי השנה ללמוד פסיכולוגיה, שזה נושא שמאוד מעניין אותי ובכללי אולי גם בתור מקצוע (וואי אני כבר שומעת את הקול הפנימי שלי מתחיל להציק לי בקשר לזה) אבל אתם מכירים את זה שהמורה לא יודע ללמד וזה הורס לכם את כל המקצוע? אז לצערי הכרתי את זה ע"י המורה לפסיכולוגיה. היא מעבירה את החומר בצורה כ"כ משעממת שעד סוף השיעור אני כבר רוצה לירות בעצמי. ואז אני נזכרת שיש עוד שני שיעורים אז חבל לי לבזבז כדורים...</div>Mon, 03 Sep 2012 18:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (Miss X.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=423612&blogcode=13447263http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=423612&blog=13447263