השתקפות במראה
     של בחורה
רק התעוררת ואת שוב בודדה
אומרים החיים נגמרים
     אחרי גיל 30
רק בת 18, הוא עזב
אין יותר תום,
     רק תום החיים.

(12.12.2005)

ובכל זאת, אני חוזר פעם בחודש לכל הפחות לכתוב כאן, כי זה מרגיע אותי, כי אני מרגיש כאן בנמל מבטחים, מוסתר לו מהעולם הגדול שם בחוץ, אני לבדי כאן, ואיש אינו יודע מי אני, או יותר חשוב, מה מעלותיי ומגרעותיי.
קראתי את הבלוג הזה מתחילתו ועד סופו, סתם ככה, היה לי משעמם. אני נשמע כל-כך מתבייכן בחלק מהפוסטים, וכל-כך פתאטי ונאיבי בחלקם האחר. דברים שראיתי אותם אז, אני לא רואה עוד, לפחות לא באותו האור שראיתי אותם אז.
בכל זאת, התבגרתי במידה מסויימת, עוד מעט שנתיים שאני מתבכיין פה על הצבא, אותו הצבא שכבר כמעט אין לי על מה להתבכיין בו, אותו הצבא שיותר מתמיד נראה סופו באופק, וזאת אף על פי שהרחקתי את האופק הזה למרות שבזמנו הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת לעולם, אותו הצבא שגרם לי ללילות רבים של דמעות, בגלל הריקנות והבדידות שהוא הביא עליי, בעיקר כיוון שלא ידעתי איך לפעול בהתאם לנסיבות ואיך להיות בנאדם טוב מחוצה לו ובנאדם אחר בתוכו.
הכתיבה נותנת לי מנוחה, שמתי לב שהשנה כמעט ולא כתבתי, לא היה זמן לזה, הצבא הזה לקח לי את כל הרגעים הפנויים שלי, ולא השאיר לי ולוּ שניות בודדות מפעם לפעם בשביל עצמי.
כתבתי קטע חדש, האמת שאפילו יותר מאחד, אבל את הזה אני הכי אוהב מבין כל מה שכתבתי בזמן האחרון. אני חושב שאני אמשיך לכתוב, אסור להפסיק, אם לפחות בזה אני מוצא את המרגוע, אז למה שלא אתמיד בכך. הכי בעולם הייתי רוצה לכתוב שיר או פרגמנט אחד ביום, ככה סתם, לאורך כל שנת 2006 שקרובה אלינו יותר מתמיד. אני באמת רוצה להצליח, כי אם להצליח במשהו, אז בזה. את המוצלחים ביותר שלי, אני חושב שאעלה לכאן. נראה לי באמת שאני אתחיל לכתוב בתדירות גבוהה יותר עכשיו, עד כמה שזה ניתן בזמן הצבא.

2006 שמחה שתהיה לכם... :-)