בתהליך איבוד.

חיכיתי לג'ו בספרייה הציבורית של ניו יורק. כעבור איחור לא מבוטל הוא הגיע בהתנשמות, מחייך ומוביל אותי איתו. גערתי עליו שאני רעבה אז עצרנו במסעדה יפנית צדדית בדרך. בחרנו כוך ואכלנו כל אחד את המנה שלו, מרגישים בבית כמו שכבר הרבה זמן לא הרגשנו. משם המשכנו למוזיאון כפי שהבטיח. הוא אמר שכל פעם שהוא מוצא את עצמו בעיר הוא מוביל רגליו אל המקום, משלם כיכולתו עבור הכניסה ומשוטט, ידיו בכיסיו, ולו רק כדי להאט את הקצב. הגענו לאולם גדול, במרכזו בריכה, והחלל שטוף באור היום המעונן שחדר מקיר הזכוכית הנישא מעלינו. "יש לך מטבע?". בחרתי במבריק ביותר ואמרתי לו שכל הזמן אינני חודלת מלבקש ודווקא ברגעים כמו אלו, אני משתדלת להודות. מסרתי את המטבע לידו ומעתה הוסכם ביננו כי נטיל מטבע בכל מקום שבו נרגיש ברי מזל. פסענו במסדרונות, מזגזגים ומסמנים וי בספירת המלאי הייצוגית והחגיגית הזו. "כזה תמיד רציתי", שלחתי עיניים מעריצות כלפי פרגוד עץ בעל קווים נקיים אך יחודיים במיוחד. הוא ניתק מבטו מאחד הפריטים וקרב אלי. הוא נעמד מאחורי, בחן את עיני הנוצצות מהתרגשות כמעט ילדותית ולחש לצווארי "..כדי שאף אחד לא יוכל לחדור לצניעותך?". התוודעתי פתאום לידו, נוגעת-לא נוגעת באצבעותי. נאלמתי. גיליתי מצב צבירה שלא הכרתי. צעדיו הרגועים וההחלטיים הלאה הם שהעירו אותי חזרה למימד המציאות בו הזמן זז, המסדרון ממשיך ואנשים בשקט משוחחים ומצביעים.

באותו הלילה לא ישנו. בבוקר ליוויתי אותו לתחנה, ובחיוך רגיל וחיבוק מחבב, זרקתי אחריו מטבע והלכתי.

(בעוד שבועיים אארח את חברה שלו).