בתהליך איבוד.

ביתי הוא מבצרי. ארבע הקירות, הן אלה הממשיים והן אלה המשולים למגננות נפשי. הם המהווים תמיד את הסתירה האבסורדית הזו שבין ההתבודדות לבדידות. 

-ממילותיו של מישהו שכנראה אמר אומר או יאמר בזמן זה או אחר ובמקום זה או אחר. 

(וממילא מצטט בעצם את א. ב. יהושוע)

**

עם כל הכתבים המדוכדכים האלו, אולי כדאי לציין, ורק משום שלא יזיק להצהיר על כך מידי פעם-

אני מאושרת.

זהו. הובהר. 

"הי. איתי?.. איתי..?" ניסיתי לשוות לקול שלי רוגע מסוים ועירני כדי שאוכל לשקר בחינניות כשישאל אם הוא העיר אותי.

אתמול ישבנו בשטח פתוח בשולי העיר על פונצ'ו ששימש כשמיכה. יש שם גבינה, קרקרים ומיץ תפוזים שאף אחד מאיתנו לא רוצה בהם. לפני כמה דקות אמרתי לו שזה כנראה לא יעבוד וכעת דיברנו על הרגלים מעצבנים. הוא סיפר שהוא תמיד שורק. "זה מצויין, זה שמח", "לא בהכרח כי אני שורק גם כשאני עצבני". הוא נשכב לאחור ומבטי עקב אחריו וציין כי הוא לבש חולצה לבנה מתחת לג'קט. "חבל שהשמיים מכוסים עננים" אמר וכבדרך אגב הזכיר לי שזה הרצון היחידי שהביע לגבי הערב. כתגובה חיברתי רצף מילים שנשאו את הרעיון שמזל שהוא טס מחר ויהיה מעליהם, כשבעצם חשבתי על כך שאשמח לשכב איתו.

"איתי..?..התקשרת?.." ניסיתי לקרוא לו אבל הקרקושים רמזו שהוא לא מודע לקול הקטן הבוקע מהפלאפון שלו בעוד הוא אורז. הקשבתי בשקט וקול השריקה שלו נשמע חד וברור. חייכתי וחזרתי לישון, מחשבתי עוד מפזמת את המנגינה.