"
בוקר טוב שנת 2014! שנה אזרחית חדשה וטרייה, מלאת שאריות קונפטי. בוקר טוב, רק תני לי לקום
לאט, לפני שאני מתוודעת ליום הזה. תני לי לקום לאט כדי שבזהירות יתרה אניח את כף
רגלי הימנית ואתחיל את דרך הייסורים לכיור. בוקר טוב ובוקר אור! שמישהו יכבה אותו,
כואב לי הראש, תנו לי רק לכסות ראשי בשלוש שכבות של חושך מחמם ולא לקום בשעתיים,
שלוש, חמש הקרובות. בוקר.
לא, לא אוכל לעודד אותך. לא אוכל לסדר יפה את הקצוות כדי שלא יראו את הפרימה, לא
אוכל דבר אלא להזדהות עם אותו משב רוח
מקפיא שמידי פעם מוצא את החור בסוודר ומשתק בהפתעה מדגדגת ואימפולסיבית. אותו
שיתוק שמוציא ממך, וממני, את ה"לא" הזה כל פעם מחדש. אין מה לעשות, זה
אפי, יותר מכל שידעתי, אפיות שגופי הקטן לא יודע להכיל כנראה עדיין, אז בינתיים זה
זולג במנות קטנות. לא היה ולא יהיה תחליף לפנטזיות שלי, זו האמת שאני מכריחה את
עצמי להכיר בה, על חשבון השקעה משתלמת בפיתוח העצמי שלי. "היה
האור של עצמך" זו מנטרה שאני נלחמת עליה כבר שנים, אך עד כה הצלחתי לממש
לפרקי זמן קצובים ומדודים בלבד, וגם אז בעיקר פיזזתי כגחלילית כדי להסב הנאה עבור
מי שמשתוקק כל כך להתפעל מהטבע. אבל את עצמי סנוורתי.
פואטי, הא? כן, אני יכולה להיות דוחה במיוחד לפעמים. זה נוח. זו דרך יפה יותר להגיד-
שמעי, דברים חסרי תכלית מעסיקים אותי, חבל שעל הרפש הזה אני מבזבז את זפת המוח שלי
(אלוהים אדירים למה שאבחר לכתוב "זפת מוח"?!).
עולות בי שוב ושוב רגשות אשמה על הרדידות העצמית. אך המציאות היא כזו, וזה מחורבן,
וזה בסדר שזה מחורבן. כי עכשיו יש לי צלקת, וגם לך יש צלקת. וגם ל- יש צלקת.
וגם לאנשים רבים שמשוטטים בעולם הזה, יש איזושהי צלקת נסתרת כזו, שמזכירה לנו
שאנחנו גם קצת חלק ממי שנפגענו ממנו. ואנחנו גם קצת ממי שהיינו רוצים להיות איתו.
והוא גם קצת חלק מאיתנו לא משנה מה. אנחנו גם חווינו את הצונאמי הזה וחווים מחדש כל פעם, מחכים
שיגלוש ויכסה על הכל, ולו כדי שנוכל יום אחד לחזות בבוקר חדש אחר בו נקום למי
מנוחות.
נ.ב.
נאבקתי שעה עם המילה "מתוודעת". עדיין לא סגורה עליה.
"
האפי ניו ייר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Anassa