בתהליך איבוד.

*זקוק לעריכה רצינית. שבטח לא תקרה אם זה סתם ישב אצלי כקובץ וורד.

ירדתי בזריזות במדרגות הבניין, תוך שאני גוערת בנעליים שלי על רעש הנקישות המהדהד. התעכבתי לרגע על המדרגה האחרונה כדי לסדר את האוזניות כמו שצריך והמשכתי בדרכי. האוויר בחוץ עמד קר ויבש. לאחרונה אני מרבה בהליכות הליליות האלו חזרה הביתה. מאז שמרדתי במשטר הריצות שהצבתי לעצמי, זה פסק הזמן היחיד שלי ביום. תוך כדי ההליכה העברתי סריקה מלאה על המערכות: כל כונן של רגש הריץ את כל כבודת המחשבות שביכולתו לפרוק והתמונות חלפו לפני בקצב מסחרר. ניערתי את הראש והשפלתי את המבט חזרה לנעליים. לאחר כמה דקות הקצב גבר, והמדרכה סביב הנקודה שהתמקדתי בה החלה להימרח בגווני האספלט. תוך שהצעדים מאיצים, המדרכה מתמוססת תחת רגלי ומבלי יכולת להצביע על שבריר השנייה המדויק שבו זה קרה, כבר טבעו רגלי עקבות ריצה בחול, ואבק מדבר באוויר. הסתכלתי סביבי וחייכתי למראה המדבר שנפרס לפני כמו מרבד אינסופי. המשכתי לרוץ, יחפה, נוגעת-לא נוגעת באבנים המחוספסות, נדחפת קדימה בטבעיות ברורה. אני כבר יכולה לראות את המקום הנסתר מתגלה בנוף- את עמק המדבר שמתחתיי. עוד קצת ואני שם, צוחקת לרוח ומזנקת מן הצוק אל העוצמה השקטה. הגעתי הביתה.

הורדתי את האוזניות ועליתי בכבדות במדרגות. 

הוא זה.

היום הצטרפתי לחתך באוכלוסיה שבטעות שידך לעצמו את האצבע.

{או: רגעים שעושים לי פרפרים}

ישבתי עם הרגליים על הספה בדירה שלך וצפיתי בפוליטיקאי המתהלך במסך המחשב הנייד, מזכיר בקול בוטח למה כולנו לא רוצים להיות פה, אבל מרצון עדיין כאן. זרקת שאתה רוצה עוד להתגלח לפני שנצא, ואני, בתמורה להמתנה, אמרתי לך להשאיר את דלת המקלחת פתוחה כי פעולת הגילוח מאוד גברית ומוצאת חן בעיני /  ישבתי שם, על הספה, עוד מקשיבה לקול הרטורי הבוקע מהסרטון ברקע, מביטה בך. תנועות הסכין החלקות שירטטו את מיתאר עצמאות הלסת, ועיניך מרוכזות ברוך. לרגע הרמת אותן לראי, לבדוק אם אני באמת מסתכלת. חייכת אלי כשנוכחת לדעת שכן וחזרת למלאכה. עמוק בפנים קצת רציתי שתתרגש וברישול רגעי ומקסים תחתך, אבל זה לא קרה, כי אתה תמיד כל כך אלגנטי.