חברים לשתייה, אני מסכימה.
חייתי בסרט שאנחנו חבורה של אנשים נדירים
לא נדירים אבל פשוט משהו אחר
לכל אחד יש את הקטע שלו, כל אחד והאינטליגנציה שלו- רגשית או שכלית
שכולנו אאוטסיידרים שמצאו אחד את השני ויצרו איזשהי קומבינציה של הומור ודעות ודרך חיים
שנמאס לנו אחד מהשני עד זוב, אבל עדיין אוהבים
וה-מילה: איכותיים.
כואב.
מכעיס.
מעליב.
מתסכל.
מקומם.
מאכזב.
ישבתי שם, באמצע ה'דיון' הפורה הזה
בין פרצופים מגחכים
בין צעקות היסטריות
בין כל מי שאני אוהבת
ורק הרגשתי, עם כל משפט מטומטם נוסף שנאמר, איך מי שאני אוהבת הפכו לגרגרי אבק חסרי משמעות
באמצע שיחה על הדיכוי של כולם
פתיחות, רגישות, צחוקים
פשוט כל התכלית שלה ירדה לטימיון בשנייה שהנושא עלה לדיון
ההסכמה לזה
הקבלה של זה
והעידוד של המעשה,
בחייכם.
פאקינג עודדתם אותו להמשיך בזה אחרי כל השיחה הזאת
אתם לא בני אדם.
פשוט לא.
אתם ידעים מה, עוד קיבלתי את הצחקוקים הראשונים כי לא ככ יודעים איך להגיב
סבבה,
כמו שילדים קטנים צוחקים בצפירה
אבל אתם פשוט בהמות.
לדעת מה קרה שם
לדעת את ההשלכות
ולהצדיק את זה כי הבנאדם הציק לכם בפרח?
פשוט אפסים.
כל אחד ואחד ממכם.
ואני ככ כועסת וככ פגועה.
וכן לקחתי קשה ואני כבדה
אבל אתם חבורת בהמות.
בחיי שלא ציפיתי.
אני מתביישת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
