לא כולל מסיבת הסיום של היסודי, שבה הייתי חלק מדיאלוג מרגש אבל זה באמת היה מזמן.

זה קרה ביום שבת, כאשר עליתי על הבמה במועדון הפטיפון כחלק מהרכב המטאל שלו אני מקדיש את זמני(ובעיקר את אצבעותיי, הכאב הו הכאב) בחודש האחרון. הרכב שחלקכם הגדול כבר בוודאי מכירים, היות וההסתחבקות שלפני ההופעה נראתה יותר כמו מפגש ישראבלוג(בגרסתו האיכותית, יש לציין, לא היו שם פקאצות קטנות, ואת לא באמת פקאצה למרות מה שאת טוענת, מצטער). אבל למי שלא מכיר,Forbidden  Fruit כבר מזמן הפכה לאחת מלהקות הבית של ישראבלוג(יש אפילו כפתור שלנו, מסתבר), וזה רק צעד אחד בדרך להשתלטות על העולם.

אבל נחזור לזווית האישית שלי בכל הארוע. פעם ראשונה שלי על במה כנגן, בצילם של חבר'ה המנוסים ממני בהרבה(וטוב שכך) מהלהקה שלי וגם מלהקת החימום Wild Chord המקצועיים לעילא ולעילא, שבשיא הכנות והאובייקטיביות אני יכול להגיד שהם לפחות רמה אחת מעלינו בכל הקשור לתיאום ולסאונד. אמנם חסרה להם קצת נוכחות-במה, אבל סגנון המוזיקה שהם מנגנים הוא כזה שלא מצריך יותר מדיי פוזות גם ככה(ובדוואי שפחות מאשר מלהקת מטאל), כך שזה לא ממש נורא. אין ספק שאני הייתי המנוסה והמאומן פחות מכל החברים של שתי הלהקות יחדיו שהיו שם, וראו את זה, גם בבאלאנס וגם בהופעה. מזל שאני רק בסיסט.

אחרי אותו באלאנס שלקח זמן רב מהצפוי חברי הלהקה שלנו יצאו החוצה להתרועע קצת עם הקהל שכבר התאסף ליד המקום(והכמות שלו בהחלט יצרה רושם טוב, כך שאפילו עוברי אורח לא נשארו אדישים ובחורה שעברה בסמוך שאלה אותי מי מופיע היום, שאלה שבתגובה אליה אני פשוט עניתי "פורבידן פרוט", כאילו שכולם מכירים אותנו, ונתתי לה להמשיך ללכת במקום לסחוף אותה במערבולת יחצ"נות מטורפת). קצת אמירת דברי שלום לקהל, קצת צילומי-להקה והאנשים החלו להיכנס לקראת הופעת החימום. לצערי לא זכיתי להינות יותר מדיי מהמחממים שלנו עקב הלחץ שהחל להצטבר. זו לא היתה התרגשות של ממש, לא רעדו לי הברכיים או משהו בסגנון, אלא רק הרגשה של "מה לעזאזל אני עושה פה", ומוח מוטרד בדברים שוליים כמו סדר השירים ואיפה אני אניח את הגיטרה בזמן הג'ם באמצע ההופעה, כשארד מהבמה עם ג'וני וצ'רנובוג. באמצע הופעת החימום יצאתי החוצה להתאוורר, זה קצת עזר לעמוד ולדבר עם אנשים במקום להיות בפנים.

ואז הגיעה השעה לעלות.

כפי שציפיתי, חבריי ניסו להביך אותי קצת בהופעה הראשונה שלי, ועלייתי על הבמה לוותה בקריאות קבוצות בשמי ואף בדרישות להורדת חולצה ולקיום מצוות פרו ורבו איתי על ידי חלק מהאנשים. רק שזה לא ממש הביך אותי. זה אפילו היה קצת נחמד, ובהתחשב בכך שאני בסיסט היה ברור שזה הכי הרבה אור זרקורים שאני אקבל במהלך ההופעה אז אפשר לברך על כך.

את ההופעה פתחנו עם ""Beyond , שיר מוצלח לפתיחה לכל הדיעות, ואחריו "Water's Edge" שיכול לעניות דעתי לתפוס מקום קצת יותר מרכזי בהופעה. שני השירים האלה, שאני יחסית שולט בהם, נתנו לי להיכנס טוב להופעה והרגשתי בסדר עם המקום שלי על הבמה ובחיים באותו רגע. אחר כך הגיע "Blank Memories" שבו אני שולט מעט פחות אז פשוט השתדלתי לא לפשל, אבל "Scream out your name" החזיר אותי לעניינים ושם אפילו הגנבתי כמה מבטים לקהל והתחלתי לזוז קצת יותר על הבמה. אחרי "Warcry" ירדתי עם צ'רנו וג'וני לשתות בירה בזמן שדותן המתופף ותומר הגיטריסט עשו את הג'אם שלהם. לחלק השני חזרתי הרבה יותר בטוח בעצמי, אבל דווקא בשיר הראשון שלו, " Shooting Stars" הקל יחסית, הצלחתי לעשות פאשלה שאף אחד לא הבחין בה ממה שהבנתי. ואם באמת לא הבחנתם אז אני לא אתחיל לספר לכם עליה כאן. יתכן שזה נבע מבטחון עצמי מופרז בידיעת השיר הזה(והנה התשובה לכל מי שאמר לי שהפוזות לקהל יותר חשובות מאשר להתרכז בלנגן נכון). בלי שום קשר לזה התחלתי באותו שלב גם להזיע בטירוף, מה שגרם לקהל לדרוש שוב הורדת חולצה שלי. לא קרה ולא יקרה, אבל זה גרם לי לחשוב על טריק אחר בנושא הזה להופעה הבאה. אחר כך הגיעו "Good Friends" ו" Shout at the devil", ואז שלושת השירים הסוגרים, מהחזקים ביותר שלנו, שהפכו לשניים בלבד כי חרגנו משעת הסיום שנקבעה על ידי אנשי הפטיפון. פה כבר לא היה אכפת לי שאני מזיע או עלול לפשל ופשוט נהניתי בצורה שבה חבריי ללהקה כנראה התכוונו שאהנה כשאמרו לי לפני ההופעה "העיקר שתהנה". Apiphany"" החדש והמהיר ו"Search for a home", אולי השיר שאני הכי אוהב לנגן שהתברר גם כשיר הנעילה של ההופעה מהסיבה הנ"ל. והאמת, חבל. "Now", שיועד להיות שיר הנעילה, היה מהשירים שיותר הייתי בטוח בעצמי בידיעתם ושיותר אהבתי.

ירדתי מהבמה לקול מחיאות הכפיים של אלה שעוד נשארו(הקהל של להקת החימום הלך ברובו אחרי ההופעה שלהם כי אנחנו כבדים מדיי בשבילם והם צריכים לשכב לישון לפני חצות ואחרי שתיית חלב חם ועוגיות, וגם חלק מהקהל שלנו כבר התפזר מסיבות שונות), וסימנתי לעצמי וי על הופעה ראשונה מוצלחת למדיי בהתחשב בכל הפרמטרים שנכנסו למשוואה. היו פאשלות מעטות, שלי וגם של כלל הלהקה, הזעתי כמו חמור(לזה כאמור כבר נמצא פתרון לקראת ההמשך) ולא יצרתי מספיק קשר עין עם הקהל, אבל הדבר היחיד שהיה באמת חשוב הצליח, והוא שהצלחתי לא להתפרק ולשכוח או להרוס את כל הריפים שלי. סך הכל רמת הנגינה שלי ירדה רק במשהו כמו 15-20 אחוז לעומת החזרות וזה הרבה פחות מה-50 אחוז ומעלה שהיו יכולים לרדת בהתחשב בכך שהופעה היא כמעט תמיד וכמעט אצל כולם פחות מוצלחת מחזרה מבחינת היכולת.

אחרי ההופעה נסענו לגוזניק, שם מי שיכל ולא נהג שתה עד צאת נשמתו ואילו אני שמרתי על פאסון הבסיסט הרגוע ולא השתוללתי יותר מדיי, גם כי הייתי ממש עייף.

מבחינת כמות אנשים, התלהבות הקהל והאווירה הכללית אני לא חושב שאטעה אם אגיד שזו היתה ההופעה המוצלחת ביותר של הלהקה מאז הקמתה, ואני גאה להגיד שלפחות את ההישג הזה אני יכול לזקוף חלקית גם לזכותי. ועם זאת חסרו לי לפחות עוד 4-5 מחבריי הקרובים שהיעדרותם בלטה מאוד מבחינתי. חברים מאכזבים אותך לפעמים, זה טבעם של הדברים. למזלי בערב הזה היו מספיק חברים אחרים שגרמו לאכזבה מאלה שלא באו להתגמד מאוד. והם גם אלה שגרמו להופעה הראשונה שלי להפוך למשהו שאני אזכור בסך הכל מאוד לטובה.

כן ירבו.

רגע, לא ככה מסיימים פוסט-סיכום להופעה של להקת מטאל.

Hell Yeah!!