לפני הכל, משהו שאני חייב להוציא מהמערכת:
<תחילת מרמור של זונת רייטינג>
מסקנה מהפוסט הקודם: אתם לא אוהבים אותי כשאני כותב שטויות בשעת לילה מאוחרת.
אחרת אי אפשר להסביר את הירידה הדרסטית בכמות התגובות לעומת הפוסט המאוד רציני ומחושב שהיה לפני כן.
<סוף מרמור של זונת רייטינג>
וכעת לענייננו היום:
אחת התכונות הבולטות שלי היא שקשה לי להיפרד מחפצים ישנים. במיוחד כאלה שיש לי אליהם קשר סנטימנטלי כלשהו. אני קורא לתכונה הזו תכונת הארכיונאות.
טטיאנה הופמן קטנה לידי.
אמא שלי, לעומת זאת, אוהבת לזרוק דברים ישנים. מהאנשים המוזרים האלה שאוהבים נקיון וסדר בבית.
אי לכך ובהתאם לזאת עשיתי לאמא שלי את המוות כשגיליתי שהיא עומדת לזרוק לזבל את הכיסא הקטן ששימש אותי בימים שהייתי פעוט חסר-ישע, ואפילו לא טרחה לספר לי על כך עד שראיתי אותו עומד ליד דלת הכניסה, מחכה לגזר דינו המר, ודרשתי הסברים.
בינתיים הצלחתי להמתיק את גזר-הדין להשארת הכיסא לכמה ימים בבית לפני שיוחלט מה לעשות איתו, אבל לפני שאמא שלי תחליט להיפטר ממנו בהתקף-נקיון נוסף, צילמתי כמה תמונות שלו (איתי ובלעדיי) למזכרת. עכשיו רק נותר לכם לדמיין אותי קטן יותר, חמוד יותר (עם תלתלים בלונדיניים-בהירים ארוכים במקום השיער חסר-האופי שיש לי עכשיו) ולבוש בבגדים של ילדה, יושב על אותו כיסא בדיוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
