אז היום הייתי במדור עתודה אקדמאית, ביום הראיונות לקראת החזרה שלי לשרות.

  הקונספט של היום הזה מבחינת צה"ל הוא "אנחנו נזמין אותך אלינו לראיונות, נכניס אותך לכולם(חוץ מכמה יחידות מובחרות במודיעין) וניתן לך הרגשה טובה כאילו כל האפשרויות פתוחות בפניך והמון מקומות נאבקים על שרותיך, ובסוף נבחר את העתודאים עם הממוצע הכי גבוה, בדיוק כמו שהיינו עושים אם הראיונות לא היו מתקיימים".

  בדרך אתה מאבד יום מהחיים, מצטער בפעם המי יודע כמה שבחרת את מסלול העתודה, מרגיש טיפש ושלא למדת כלום בתואר כשאתה לא מצליח לענות על שאלות מקצועיות פשוטות ששואלים אותך, ובסוף נוצרת לך במוח ערבוביה גדולה של כל החיילות והתפקידים שרק מבלבלת אותך יותר. ואז, בשיאו של היום, אתה אמור גם לבחור את שלושת המקומות שאליהם אתה הכי רוצה להשתבץ, כלומר להחליט על גורלך לשש השנים הבאות, במובן מסוים. כמובן שבחירה זו איננה כה גורלית אם אין לך ממוצע גבוה, כי במקרה כזה ממילא, כאמור, לא יתחשבו בך כנראה, אז עדיף שישר תכתוב שאתה רוצה את חיל האוויר(שנחשב השיבוץ הכי גרוע לעתודאיי חשמל) ותוכל להשלות את עצמך שנתנו לך את מה ש"רצית".

  בראיונות עצמם אתה זוכה לשנן את כל תולדות חייך מספר רב של פעמים, מה שמוציא אותך משם בהרגשה של "זה באמת מה שעשיתי כל החיים והאמנם הם היו כה עלובים?", ואם מדובר במראיין ממש חופר(כמו החבר'ה שראיינו אותי בחיל הים) זה יכול להגיע למצב שבו הם יושבים מולך בתנוחת יאיר לפיד ואומרים לך משהו בסגנון "אני רוצה לדעת מי האדם היושב מולי. ספר לי מיהו ארט ונדליי" או "בוא נחזיר אותך רגע לכיתה ד'. האם כבר אז ידעת שאתה רוצה להיות עתודאי?ובכלל, מתי בכית בפעם האחרונה?"

  מכל הבלגן הזה יצא לי סוג של מחמאה, שלא תקדם אותי לשום שיבוץ טוב(המראיין במז"י תקשוב אמר שאני ממש דומה לג'יימס הטפילד), מדליית שוקולד(מאותו בחור במז"י תקשוב, שלמרות איך שזה נשמע ממש לא נראה לי שהרשמתי אותו מקצועית), עדיפות ראשונה שאני לא אקבל כי זה טוב מדיי וכי הם צריכים רק מספר זעום של אנשים, עדיפות שניה שאולי אקבל אבל לא בטוח עד כמה אהיה מרוצה מזה, ועדיפות שלישית- ובכן, נתתי אותה לחבר'ה החופרים עם המדים היפים של חיל הים. שם לפחות יהיה לי יותר קל לצאת לתואר שני בפילוסופיה. וחוץ מזה יש אצלם עתודאית אחת ממש שווה, שזו עתודאית אחת שווה יותר מאשר בכל חיל אחר.