כנראה שיותר מדי התרגלתי לשגרת הצבא, וכנראה שטוב לי שם יותר ממה שנדמה לי (לא שאני מתלונן שרע לי שם). כי העובדה היא, שכשסופסוף הוצאתי גימלים (אחד מהם "יום בהצהרה" כי מסתבר שלהגיע לחדר מיון כבר לא מספיק בשביל להוציא יותר מגימל אמיתי אחד) ויכולתי ליהנות מסוג של חופש באמצע השבוע (אמנם כלוא בבית, אבל עם חום לא גבוה ועם האפשרות לעשות את כל מה שאפשר לעשות בבית), השתעממתי ברמות קשות. ברמות של לטפס על הקירות. כל אותם דברים שתמיד נראה שאין לי מספיק זמן עבורם כשאני חוזר מהצבא, כמו לקרוא המון (נסיבות מקלות: אין לי כרגע ספר טוב), לנגן המון, לראות המון סרטים או סתם לנוח, פתאום הפכו כל כך לא מושכים שלא הצלחתי לעשות אותם אפילו במינון שאני עושה אותם בימים של צבא. שעמום טוטאלי.

היום, כשאני כבר בריא כמעט לגמרי אך עדיין נשאר בבית לוידוא הריגת המחלה, בנוסף לשעמום מגיעה גם תחושת חוסר המשמעות. כי בערב אוכל לצאת, ומחר כנראה כבר אתפקד כרגיל, אבל זה לא נשמע לי מפתה כמו שתפקוד רגיל אמור להישמע לאחר כמה ימים בבית.

הדבר היחיד שעוד רציתי לעשות כחלק מהחזרה לתפקוד הרגיל הזה, לראות את האקסית-שלא-ברור-מה-נסגר-איתה, גם הוא ירד מהפרק אחרי שאתמול בערב היא היתה עסוקה מדיי והיום היא סתם החליטה שבא לה להיות עצבנית עליי בלי סיבה (מה שמקרב אותה עוד יותר ללהפוך לאקסית-שמאוד-ברור-מה-נסגר-איתה).

אני רק מקווה שהאדישות הזו לעולם היא לא משהו מתמשך אלא באמת משהו שיעבור עם היציאה החוצה והבילוי הנורמטיבי הראשון בקרב בני אנוש בני גילי.

אם יש דבר אחד שהמחלה סייעה לו זו המוטיבציה שלי לצאת לקורס הקצינים. אחרי שהכל מאבד משמעות ברמות כל כך קשות צריך זעזוע עז, טלטלה כל כך עמוקה לחיי השגרה, שהכל לא יהיה כפי שהיה. חצי שנה מחוץ לבית במסגרת תובענית נשמע כמו הדבר המושלם. כמובן שבשבוע השני שלי שם אני כבר בטח אתגעגע לשגרה שלי, אבל בנתיים אני דוגמא ומופת לאיך צריך להרגיש צוער לעתיד בקשר לרצונו לצאת לקורס.