אז היום הייתי במדור עתודה אקדמאית, ביום הראיונות לקראת החזרה שלי לשרות.

  הקונספט של היום הזה מבחינת צה"ל הוא "אנחנו נזמין אותך אלינו לראיונות, נכניס אותך לכולם(חוץ מכמה יחידות מובחרות במודיעין) וניתן לך הרגשה טובה כאילו כל האפשרויות פתוחות בפניך והמון מקומות נאבקים על שרותיך, ובסוף נבחר את העתודאים עם הממוצע הכי גבוה, בדיוק כמו שהיינו עושים אם הראיונות לא היו מתקיימים".

  בדרך אתה מאבד יום מהחיים, מצטער בפעם המי יודע כמה שבחרת את מסלול העתודה, מרגיש טיפש ושלא למדת כלום בתואר כשאתה לא מצליח לענות על שאלות מקצועיות פשוטות ששואלים אותך, ובסוף נוצרת לך במוח ערבוביה גדולה של כל החיילות והתפקידים שרק מבלבלת אותך יותר. ואז, בשיאו של היום, אתה אמור גם לבחור את שלושת המקומות שאליהם אתה הכי רוצה להשתבץ, כלומר להחליט על גורלך לשש השנים הבאות, במובן מסוים. כמובן שבחירה זו איננה כה גורלית אם אין לך ממוצע גבוה, כי במקרה כזה ממילא, כאמור, לא יתחשבו בך כנראה, אז עדיף שישר תכתוב שאתה רוצה את חיל האוויר(שנחשב השיבוץ הכי גרוע לעתודאיי חשמל) ותוכל להשלות את עצמך שנתנו לך את מה ש"רצית".

  בראיונות עצמם אתה זוכה לשנן את כל תולדות חייך מספר רב של פעמים, מה שמוציא אותך משם בהרגשה של "זה באמת מה שעשיתי כל החיים והאמנם הם היו כה עלובים?", ואם מדובר במראיין ממש חופר(כמו החבר'ה שראיינו אותי בחיל הים) זה יכול להגיע למצב שבו הם יושבים מולך בתנוחת יאיר לפיד ואומרים לך משהו בסגנון "אני רוצה לדעת מי האדם היושב מולי. ספר לי מיהו ארט ונדליי" או "בוא נחזיר אותך רגע לכיתה ד'. האם כבר אז ידעת שאתה רוצה להיות עתודאי?ובכלל, מתי בכית בפעם האחרונה?"

  מכל הבלגן הזה יצא לי סוג של מחמאה, שלא תקדם אותי לשום שיבוץ טוב(המראיין במז"י תקשוב אמר שאני ממש דומה לג'יימס הטפילד), מדליית שוקולד(מאותו בחור במז"י תקשוב, שלמרות איך שזה נשמע ממש לא נראה לי שהרשמתי אותו מקצועית), עדיפות ראשונה שאני לא אקבל כי זה טוב מדיי וכי הם צריכים רק מספר זעום של אנשים, עדיפות שניה שאולי אקבל אבל לא בטוח עד כמה אהיה מרוצה מזה, ועדיפות שלישית- ובכן, נתתי אותה לחבר'ה החופרים עם המדים היפים של חיל הים. שם לפחות יהיה לי יותר קל לצאת לתואר שני בפילוסופיה. וחוץ מזה יש אצלם עתודאית אחת ממש שווה, שזו עתודאית אחת שווה יותר מאשר בכל חיל אחר.

  בשלב כלשהו בחייהם של רוב הגברים מגיע השלב שבו הם מתחילים לפתח כרס. כלומר, חוץ מכאלה שהם שמנים מראש. אבל לא בהם באנו לדון. אלא בי. ובהפיכתי האיטית אך הבטוחה לאחד כזה.

  אוקיי, עוד לא פיתחתי כרס. אבל אני בהחלט מתחיל לפתח מחשבות שאני עומד לפתח אחת. והמחשבות הללו מגובות בכרסונת(אני יודע שזו לא באמת מילה, אבל אין באמת מילה תקנית ל"כרס קטנה" אז הניחוש שלי טוב בדיוק כמו שלכם) שמתחילה לבצבץ לה לאחרונה מתחת לבית החזה שלי. אני עדיין רואה את הנעליים של עצמי כשאני מסתכל מטה, ועדיין מספיק רזה בשביל שהבחורה שאני יוצא איתה תאיץ בי להשמין כאילו אין מחר, אבל אין ספק שהכרסונת שם. ובלילות שקטים אפשר לשמוע אותה לוחשת:  " feed me..feed me..".

  הדבר הטוב הוא שאני משמין, וגם אם זה לא מתבטא בהפיכתי למוצק מדיי באופן כללי אלא רק בגידול בטן, זה מוכיח שקיימת האפשרות התאורטית לעלייתי במשקל מעבר ל"רזה באופן לא קטסטרופלי". וזה חשוב.

  הדבר הרע הוא שאני נוטה לחשוב על עצמי כבנאדם שמנהל אורח חיים ספורטיבי יחסית(או לפחות שואף לנהל אחד כזה, כמו השאיפה לספורטיביות שהיתה לי בכל אחת מהפעמים האחרונות שבהן עמדתי לעשות ריצה או ללכת לשחק בענף כדור כלשהו ואז החלטתי שאין לי כוח ו/או אפשרות לעשות זאת). וכרס כזו, קטנה ככל שתהיה, חלק גדול ממקורה הוא בשתיית בירה ובאכילת ג'אנק פוד בשעות לא אנושיות, מנהג שקיים אצלי עוד מהימים שהייתי אומר "אני רזה, מה זה כבר יכול לעשות לי". מאז, כמובן, גיליתי את האפשרות למוות מחסימת עורקים בגיל צעיר, וגם, כפי שנוכחתי לדעת לאחרונה, את אפשרות ההשמנה.

  מה הפתרון, אם כן? להפסיק לשתות בירה בכמויות שמעלות מאוד את הממוצע לנפש בישראל אני לא אפסיק. גם לאכול ג'אנק פוד בוודאי שלא אפסיק. השלמה עם המצב והמשך פיתוח הכרס? אולי, אבל אז אצטרך לוותר על הבטן השטוחה(ועל להישמע כמו בחורה כשאני משתמש במושג "בטן שטוחה") ועל השאיפה לרזון היציב שאפיין אותי כל השנים. פעילות ספורטיבית מטורפת שתגרום לי לשמור על אותו רזון יציב גם אם אמשיך לחטוא בחטא הג'אנק פוד והבירה? לא אפשרי לוגיסטית. לפחות לא בתקופה שבה אני מוכרח להקדיש חלק ניכר מזמני ללימודים, חלק ניכר אחר לעבודה, חלק נוסף לשניים-שלושה פרויקטים אישיים שגם הם דורשים פעילות מוגברת בעיקר מהאיבר שתפקידו לנתח טקטיקות בכדורגל יותר מאשר לשחק את המשחק, ואת המעט שנשאר צריך לחלק בין ספורט לפעילויות אחרות שחלקן מתחילות גם כן באות ס' אבל תכליתן שונה לגמרי.

  כל זה מביא אותי למסקנה שכרס היא כמו אישה. אתם יודעים, בהתחלה נחמד לך איתה אבל ככל שעוברות השנים היא גדלה למימדים עצומים ואתה מתחיל לשנוא אותה. רגע, לא. זו לא האנלוגיה שרציתי לעשות. זה היה משהו כמו "אי אפשא איתה, אי אפשר בלעדיה". בעצם עכשיו הראשונה כבר נשמעת לי יותר הגיונית. לעזזל, אני גם שמן וגם לא סגור על האנלוגיות של עצמי.