הצבעתי למרצ בבחירות האחרונות. חשוב לי שתדעו לפני שאני בכלל מתחיל.

מצעד גאווה בירושלים. כבר היינו בסרט הזה לפני שנתיים ושנה, וכל פעם מחדש נראה שההפסד גדול מהרווח. לפני שנתיים דקירה, לפני שנה טררם תקשורתי שנגמר בעצרת עלובה, והשנה עוד טררם תקשורתי, בזבוז משאבים ותשומת לב מגורמים שמוטב להם אילו היו מרוכזים בדברים אחרים, וזה עוד לפני שכף רגלו של לובש-התחתונים-הורודים-בלבד-לגופו הראשון דרכה על אדמת ירושלים. גם אם נניח ששום ארוע טראגי לא יקרה במהלך המצעד עצמו, כוח אדם של 7000 שוטרים ו"כוחות היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור" כבר יבוזבז. אבל זה בסדר, כי אין לנו מקורות אחרים של טרור שצריך להקצות להם משאבים.

אתם עדיין זוכרים שהצבעתי למרצ ואני גם לא מתחרט על כך, נכון? יופי. דעתי בקשר לכל הפארסה הזו שנקראת מצעד הגאווה בירושלים לא פופולרית בקרב מצביעיי מרצ ודומיהם, למרות שהיא בסך הכל נותנת עדיפות לעקרון אחד על פני עקרון אחר שבשניהם הם מאמינים: בנסיבות הנוכחיות, עקרון "קדושת חיי האדם" יותר חשוב מ"קדושת חופש האדם".

לפני קצת יותר מחודש, באותה ירושלים, שלושה בני אדם נפצעו קשה ובנס לא קרה אסון גדול יותר כאשר המשטרה החליטה לא לפתוח מראש את השערים המובילים מהיציע למגרש ולתת לאוהדיי בית"ר ירושלים לרדת לכר הדשא בסיום המשחק ולחגוג אליפות עם שחקני קבוצתם. החלטה שמתיישבת היטב עם החוק שאומר שאסור לקהל לרדת למגרש, ועם זה שבמדינות נאורות ותרבותיות הקהל חוגג אליפות של הקבוצה שלו (אפילו אם הוא חיכה לאליפות הזו 9 שנים. אפילו 50) ביציע, בצורה הגיונית ומכובדת. הדבר היחיד שקברניטיי משטרת מחוז ירושלים שכחו באותו ערב הרה-גורל הוא שאוהדיי קבוצות הכדורגל בארץ בכלל ואוהדיי בית"ר ירושלים בפרט הם לא קהל אירופאי, אלא ברובו קהל מהסוג שכשהוא עומד ליד כלוב הקופים בגן החיות, האדם הממוצע יתקשה להחליט לאיזה צד של הסורגים לזרוק את הבננה. השערים נפתחו רק כשהיה כבר ברור שקורה אסון, במקום לקבל מראש ועוד לפני המשחק החלטה שתהיה מנוגדת לכל מדינה נאורה, אך יהיה לה אספקט אחד שמנצח נאורות: הצלת חיי אדם.

באנלוגיה למצעד הגאווה, יש מקרים שבהם לעמוד ולצעוק "שוויון זכויות" ו"חופש הביטוי" לא כל כך תופס. שבהם המטרה לא מקדשת את האמצעים. אלה בדיוק המקרים שבהם חיי אדם מונחים על כף המאזניים.

וגם אם נניח לרגע ששווה למות בשביל חופש הביטוי. היכן ה"שווה" הופך להיות ל"מיותר"? לערוך מצעד גאווה בירושלים תחת איומיי טרור ואבטחה של אלפי שוטרים הרי לא יהווה הישג אמיתי לקהילה ההומו-לסבית. מצעד כזה לא ילמד את אותו גרעין קשה של תושביי ירושלים לקבל את השונה, אולי רק להיפך. במקום להתרכז בהמשך קבלת הלגיטימציה שלהם בכל מקום אחר בארץ ועל הגלובוס (וממש לא רק בת"א), הם בוחרים להיאבק עד חירוף נפש לקבלתה דווקא במקום האחד במדינה הזו, אם לא במדינות המערביות כולן, שבו זה לא יקרה ולא אמור לקרות. דווקא במקום האחד שאפשר לוותר עליו מראש, ובלי הרבה צער על כך.

חיי אדם הם מחיר כבד מדיי בשביל הנסיון להפוך את ירושלים, עיר שממילא אבדה תקוותה בכל הנוגע לשפיות, לעיר נורמלית ליום אחד באמצעות מצעד גאווה של 500 מטר ברחובותיה.

הצעות החוק המיועדות למנוע את קיומו של המצעד שחברי הכנסת של ש"ס והמפד"ל הניחו על שולחן הכנסת הן כמובן שערורייתיות. אישורן בקריאה טרומית הוא שערורייתי עוד יותר. ביטול המצעד לא צריך לבוא מצד יוזמות אנטי-דמוקרטיות כגון אלה, אלא דווקא מצידם של אנשי "הבית הפתוח", ודווקא עכשיו, כשמלבד הוכחה נוספת לכך שהארגונים הימניים הקיצוניים הם במידת הצורך ארגוניי טרור (ולא צריך אפילו טרור בשטח, מספיק רק תהליך ההתחמשות שמתנהל כרגע בשביל להוכיח זאת), הוכח לכל שגם הכנסת מכירה בכך שירושלים היא מקום בעל "צביון מיוחד שעדיף להימנע מקיום ארועים מסויימים הפוגעים בו", או במילים אחרות עיר שחורה משחור שכל קילומטר המפריד בינה לבין תל אביב הוא אלף שנות אור במונחיי נאורות. דווקא עכשיו זה הזמן שבו ראשיי הקהילה ההומו-לסבית צריכים להגדיר מחדש את המושג "גאווה" ולהצהיר ש"אנחנו ניסינו, אולם הראיתם לנו שאין תקווה לעיר הזו, נחסוך את הקורבנות בנפש ואת העצבים לשני הצדדים, תמשיכו להתבוסס בחושך שלכם, שלום ותודה".

בימים אלה, שבהם הומניות היא הדבר האחרון שמאפיין אותה, המדינה שלנו זקוקה נואשות להחלטה והצהרה מעין זו. ליברליזם יש לנו מספיק במקומות הנכונים, עכשיו הגיע הזמן לתת לו להוריד את הראש לשניה אחת לטובת טיפה של הומניזם.