לא יכול יותר לראות סרטי שואה
הם קשים לי מדי
נכון שגם אם זה קשה
צריך, ואולי חייבים לצפות בזה
אבל,
אני כבר לא יכול
הנשמה לא מצליחה להבין
שזוועות כאלו אכן קרו
לא יכול יותר לעמוד בצפירה
אולי אלה הברכיים העייפות
או חוסר ההבנה העמוקה
למה אנחנו עומדים שנה אחר שנה
מקדישים דקה לזכור את המתים
ושנה שלמה לשכוח את אלה שעדיין בחיים...
ואמא קוראת לי בזמן הצפירה
היא לא עומדת, היא כבר מבוגרת
לא אכפת לה, והיא עדיין אבלה על אמא
שנפטרה
היא אומרת שהרגו את בן לאדן, איזה מסכן
ושאנחנו לא אמורים
לשמוח על אנשים הרוגים
"צריך להשאיר לאלוהים את הדין"
היום מליוני אנשים שמחים
בגלל מוות של מישהו אחר
ומליוני אנשים עצובים
בגלל מוות של אנשים אחרים
אני צועק אליה "אמא, אחרי הצפירה"
וחושב לעצמי שאם להשתיק את אימי
חשוב יותר מצפירה
ולא מבין איך פתאום כולם ברחוב נעצרים
ואחרי דקה ממשיכים
ממש כמשל לחיים
על אוטומט, רגילים
עייפים מלשאול שאלות
עסוקים מלענות על תשובות
אנשים מפרסמים בכל מיני אתרים
כל מיני פורומים, וצ'אטים, ואתרים
חברתיים
כותרות על יום שואה, ותמונות טלאי
צהובות
כאילו היו ג'ינס חדש, או שיר קורע רחבות
עושים כי כולם עושים, בלי יותר לחשוב
מה צריך ומה טוב
הסכנה לתרבות היא עיגול פינות
לטאטא על מתחת לשטיח את כל הבעיות
אתמול זה ג'סטין ביבר, מחר זה גלעד שליט
היום זה טלאי צהוב, ואחר כך כבר נחליט
כמו כל דבר היום בעולם, הכל רץ מהר מדי
מותר להתאבל, אבל מוטב לזכור
לשאול שאלות כדי שדבר כמו שקרה לא יחזור
לענות על תשובות, בלי לפחד
כי ממדינה שמושתת על שורשי הפחד
גדלים הילדים הטראומטיים של המחר
או לכל הפחות
כאלה שלא שואלים שאלות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
