ריקודים, אלכוהול ומשחק בשיער |
| 6/2005
מכור ללא אפשרות לגמילה
תמיד קיוויתי שלא יהיה לי רגע מביך שבו אני אצטרך להתוודות על בגידה באחד מעקרונותיי. אבל לצערי הרב, הרגע הזה הגיע, ואתם קוראים אותו בזה הרגע.
האנשים מהמשפחה כבר מודאגים. "דווקא שאתה מכל האנשים תתמכר לדבר כזה?" הם שואלים. ובדרך כלל אני לא מתמכר לשום דבר - יש לי מנגנוני ביקורת חזקים שמנטרים כל דפוס התמכרות פוטנציאלי וקוטעים אותו באיבו.. הדבר היחיד שהתמכרתי אליו עד עכשיו היה האינטרנט.
ובאמת עשיתי משהו שמנוגד לעקרונותיי. אבל קודם נתחיל במה שלא עשיתי:
לא התחלתי לעשן (חס וחלילה)
לא אכלתי סנדביץ' עם טונה (איכס)
לא הפכתי לאלכוהוליסט (בעיקר בגלל שאני סנוב, לא אוהב יין, ומוכן לשתות רק אלכוהול יקר, כמו בייליס או גראנד-מארנייר, ואני גם מתקמצן אז אני לא קונה את זה בארץ, ובגלל זה יש לי אלכוהול רק כשאנשים חוזרים מחו"ל)
לא התחלתי לרכב על סוסים.
לא כתבתי תוכנית ששולחת ספאם לאנשים.
בגדתי בעקרונותיי בצורה הרבה יותר מבישה:
התמכרתי לטלנובלה, בצורה קשה ביותר.
אני אבין אתכם אם תנטשו את הבלוג שלי ולא תבקרו אותי יותר. אבל לפחות תמשיכו לקרוא את הפוסט הזה עד הסוף, כי יש לי נסיבות מקלות.
זה נכון שאחד הפוסטים הראשונים שלי היה טלנובלות מיועדות לאנשים בלתי שפויים. אבל הטלנובלה שהתמכרתי אליה, שהיא "טלנובלה בע'מ" כמו שניחשתם בודאי, היא אמנם במסגרת של טלנובלה ופועלת לרוב לפי החוקים שלה, אבל מבין כל הטלנובלות האחרות שיצא לי לראות קטעים של פרקים מהן, היא הסדרה שנמצאת הכי רחוק מטלנובלה (עד כדי כך שרוצים לתרגם אותה לספרדית).
רוב הדמויות שלה מרתקות, מסקרנות ומעוררות אמפתיה, ולא שטוחות כמו דיקט כמו שרואים בטלנובלות האחרות. גם השחקנים מפגינים איכויות משחק שעוד לא נראו בעבר בטלנובלה ישראלית - בניגוד לשחקנים של הדמויות הראשיות של הטלנובלות הקודמות של ערוץ 3 (השמות של נתי רביץ וניר לוי, ששיחקו ב"מיכאלה", עולים בהקשר הזה.. למרות שניר לוי השתדל הרבה יותר בסרט "אהבה קולומביאנית").
בסדרה הזו עלו על האיזון הנכון בין הומור ורצינות. הסדרה לוקחת את עצמה ברצינות, בניגוד ל"אסתי המכוערת", אבל היא גם לא נטולות חוש הומור כמו סדרות אחרות (שהייתי נוקב בשמן אבל פשוט לא ראיתי מספיק טלנובלות). למעשה, אפשר לומר שהיחס בין ההומור והרצינות כאן מזכיר את היחס שיש בסדרות כמו באפי, אנג'ל או זהות בדויה.
המושא (?) של הטלנובלה, שהוא הטלנובלה הפנימית, הרבה יותר משמעותי מכל המושאים של הטלנובלות האחרות ("היי-טק" במיכאלה, יינות בלחיי האהבה ומחזה במשחק החיים), והקטעים שבהם מצלמים את "פירות אסורים" הם תמיד מבדרים או משמעותיים. בגלל זה הסדרה תפסה את העין שלי הרבה לפני שהתחילו לשדר אותה (כאשר היא עלתה לכותרות בזכות התקף השיגעון של סבא טוביה, שנכנס עמוק מדי לדמות שלו. אתם חושבים שהוא הכין לעצמו סנדביץ' טונה רגע לפני שהוא השתגע?).
יש כל רגעי ההומור הקטנים בסדרה, שאני כל כך אוהב. כמו המשחק המזעזע של דנה בלום, או פרק 10 שבו החליפו את השחקן שמשחק את נפתלי (שרון אלכסנדר במקום טוביה) ועשו את זה במתכונת סיטקום אמריקאי ("אבא, אתה לא יכול להחליף את השחקן של הסידרה ככה". "עזבי, נראה לך שמישהו ישים לב?"), האיזכורים של בני למתחרה הגדולה של הטלנובלה, שהיא "זמר לך" שמשדרים ב"רדאר" ("השיר שלנו", כאילו?) או הפרק בו טליה ממחיזה לדנה כיצד כפיר יזרוק את רננה.
וחוץ מזה, רננה שולטת.
וזאת הסיבה שהתמכרתי לסדרה בצורה כה רצינית. למעשה, ראיתי בVOD את כל 75 הפרקים ששודרו עד עכשיו, תוך כ-3 שבועות. ואני נורא נורא אוהב אותה. כל טלנובלה עתידית שערוץ 3 יפיק תהיה כנראה לנצח בצל של טלנובלה (ע"ר).
הייתי גם שמח לשכב עם כל הקאסט הנשי של הסדרה, ולשחק בשיער של אודי לקינוח, אבל אני מניח שכבר צפיתם את זה מראש.
אני מקווה שאתם מבינים אותי, או לפחות מנסים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קוטר