עיצוב חדש. אלה האלטרנטיבות היחידות שלי כל עוד אני לא יודעת לעצב, מצטערת.
תקופה קצת קודרת מבפנים, קצת אפורה, ומבחוץ אני ממשיכה להיות שמחה, חיים כרגיל.
החרדה משתלטת לי על החיים. איתם אני לא אני, אני לא מסוגלת להיות אני. אני יכולה להיות רבע ממה שאני כשאני לבד. והכל הצגות. הכל שקר. זה לא אני. זה לא ענבר. מתחת לכל השכבות, החומות שהיא סוגרת על עצמי, מסתתרת לה הילדה ההיא.
בלי להתקנטר, כן? אבל אני גם קצת סגורה בבית, ולא עושה כלום עם החופש שלי, שאיבד כמעט את מחציתו כבר. וזה לא צריך להיות ככה, כי דווקא כשאני יוצאת אני יותר שמחה, אני שוכחת מההצגות והחומות, ונהיית יותר אני, טיפ-טיפה, ממש קצת, משתחררת. אבל העצלנות וההתכחשות משאירות אותי במצב הזה.
רק איתי אני אמיתית. אפילו עם המעגל הכי קרוב אליי, המשפחה, אני משחקת. אני לא אני. אני ילדותית בכוונה, איתם אני לא רוצה לגדול, לא רוצה להיות בוגרת. רוצה להיות הילדה הקטנה לעד. מתישהו זה כבר לא יישא תוקף. והרגע הזה הולך ומתקרב. רק בבלוג הזה ועם עצמי אני אמיתית באמת. אלה המחשבות האמיתיות שלי שידור חי בזמן אמת, שתדעו. הצצה לנבכי נפשי התועה והמבולבלת. מי אני?
המשך חופש נעים.