~המבחן הראשון במתמטיקה מתקרב ואני לא מצליחה לגרום לעצמי לשבת וללמוד. ואם אני לא יכולה לעזור לעצמי, מי יוכל?
~נתק מתמשך עם אמא, כי זאת אני שיושבת על התחת כל היום ולא עוזרת.
משני הסעיפים שלפנינו בהחלט ניתן לומר שהעצלנות היא באמת אויב האנושות.
או לחילופין, אובססיות ופנאי שמשתלט לך על החיים בלי אבחנה. כי אתה פשוט נותן לזמן החופשי שלך להפוך ל95% מהחיים שלך. אתה צריך להבין שהחיים זה לא רק דברים שאתה אוהב, ואתה צריך לעשות גם דברים שאתה חייב, ולא רק דברים שאתה רוצה. אבל אתה מפונק מדי מכדי להשלים עם זה. למרות שאתה מבין טוב טוב. טיפש אי אפשר להגיד עליך.
~הרגשה שאני לא ממצה את עצמי עד הסוף, אני מנצלת רק 12% מהפוטנציאל שלי, כמו איינשטיין. אבל לא מדובר באותו פוטנציאל כאן. מדובר כאן במשחקים ומיקוח. אתה חייב להילחם כדי לשרוד ולשמור על מקומך, חוק טבע הוא שרק מי שחזק שורד בעוד שהחלשים נכחדים. ויוצא שאתה פוחד מזה פחד מוות. תרתי משמע?
~עקב כך, גם הקשרים עם החברים לא יציבים, ויכולים ברגע אחד להתהפך ב360 מעלות. הכל זה רושם ראשוני שמקבלים ממך, תלמד. תתנהג איך שרוצים שתתנהג. תחליף פרצופים. אל תגיד את מה שיישמע להם מוזר וירחיק אותם ממך, תהיה אחד מהעדר, הדבר שאתה הכי שונא. זה מלחמה. תתלבש כמו כולם, תתנהג כמו כולם, תצחק מהבדיחות שצוחקים מהן כולם, תסתובב עם מי שמסתובבים כולם, תיראה כמו כולם, תחשוב כמו כולם ורק אז יעריכו אותך. תראה איך ברגע מפנים לך מקום ליד השולחן, מזמינים אותך לכל המסיבות.
זה לא שווה כלום, הם לא מכירים אותך בכלל. זה עוד היה יכול להחמיא אם הם היו, היית חושב שאתה באמת משהו מיוחד במקרה הזה. אבל זה לא אתה, זאת המסיכה שלך. אותה אתה יודע שהם אהבו, אותך? כנראה שבחיים לא תדע.
אף אחד לא באמת מכיר אותך, אף אחד לא יודע מי אתה באמת, הם גם בחיים לא יכירו, זה לא מעניין אותם. העיקר הרושם שאתה יוצר, אופי? מה זה?
אתה מבזבז את כל האנרגיות שלך בניסיונות להתחבב על כולם, הרבה פעמים לשווא, וכשאתה קולט שוב ושוב כמה הם לא מכירים אותך, אתה מבין כמה שזה בזבוז זמן. אתה יכול לזרוק את הכל לפח הזבל, זה לא שווה כלום.
החברה לא אוהבת שונים ממנה. זה הכל אשליה, מסיכה שכולם שמים על עצמם, הם בעצם אנשים שונים לגמרי. אין בהם באמת רוע, הם רק בסה"כ, כמו כל אחד אחר, גם כמוך, מנסים לשרוד. אם תשאל אותם הם לא יודו, ישאלו אותך אם השתגעת, הם בחיים לא יודו, פשוט כי הם נאחזים בשקר הזה כ"כ חזק כמו בקרקע שעומדת להישמט מתחת לרגליהם, תבין, זה מושרש עמוק בתוכם, בלא מודע, זה כבר חלק מהם. מעטים מאוד עד ספורים האנשים הבאמת רעים בעולם, רובינו המכריע טובים מטבעינו אך החיים פשוט לימדו אותנו לא להחצין את זה בשום מחיר. לא להיות חלשים, כי טוב=חלש, וחלש זה לא טוב. מאותו חוק טבע שהזכרתי למעלה.
ואתה יודע שאתה רק צריך לשחק את המשחק, וגמרנו עניין. אז אתה עוטה את המסיכה על פניך בוקר בוקר, משתתף בהצגה הזו, יום אחר יום, בזמן קבוע, ומתפנה לעיסוקיך. חוזר לנורמליות האמיתית ולא המדומה, חוזר לבית, חוזר להיות מי שאתה, ומי שאתה אוהב להיות, חוזר לשלוות הנפש שלך. אתה מתנחם בעובדה שזה רק משחק, וזה לא נורא, וזה לא כזה קשה, ואתה חייב, וזה עוד מעט ייגמר, ובלה בלה בלה. אבל אתה אף פעם לא תצא מהמשחק.
אז מבפנים אתה עצוב ומיואש ובא לך כבר לקפוץ מהחלון, אבל כלפי חוץ אתה משתדל להתנהג כרגיל. משדר עסקים כרגיל. איזו ברירה כבר יש לך? אתה לא רוצה שיתרחקו, נכון? שיחשבו שאתה דיכאוני. אז אתה מעמיד פנים שהכל בסדר. די מסיכות!
ואם אתה כותב קטע, שלאנשים נראה ארוך מדי בשביל להטריח עצמם לקרוא, פשוט תחליף את הגופן לקטן יותר, במקרה כזה הם יקראו כי זה ייראה להם קצר יותר אבל זה בעצם יהיה אותו קטע. והם לא מבינים את זה. כי זה הכל חיצוניות, ילד. הדבר החשוב ביותר זה מה שרואה העין, ולא מה שרואה ההיגיון והשכל הישר. חבל.
מאז ומתמיד החלום הכי גדול שלי היה למצוא מישהו, את החצי השני והמשלים שלי, שאיתו יהיה לי הכי נוח, איתו אני אוכל להיות טבעית, מי שאני,
שאיתו אני לא אצטרך לשים על עצמי מסיכה, אני לא אצטרך להתנהג כמו שמצפים ממני להתנהג, אני לא אצטרך לחשוב, להתלבש, להיראות או לנהוג איך שרוצים, אלא איך שאני רוצה. והוא לא ידחה אותי, הוא יקבל אותי ככה.
אני אוכל להגיד לו את כל העולה על רוחי, את המחשבות הכי נסתרות שלי, והוא, בתגובה, יחייך ויחבק אותי. הוא לא ייבהל ויברח כמו כולם, הוא ישאיר אותי בחיקו לנצח. והחלום הזה רק התרחב כשהתוודעתי לרגש המיוחד הזה שקוראים לו אהבה.
אני נודרת נדר שכשאמצא את הנסיך, את האביר על הסוס הלבן שאני חולמת עליו יום ולילה, שיאהב אותי ואני אותו, שיקבל אותי איך שאני, ככה, בלי המסיכות ואפילו יאהב את מה שהוא רואה, נעזוב הכל ונברח שנינו ביחד מהחיים החומרניים האלה, מהחברה הסגורה והלא מקבלת הזו שאנו חיים בה, ומהעולם הזה שאי אפשר למצוא בו טיפת צדק, עד לסוף העולם. רק אני והוא. שם נגשים את כל חלומותינו ומשאלותינו הכמוסות, ונתוודע לחיים של גן עדן נצחי עלי אדמות, בלי אף אחד אחר. שם נאהב לנצח. אהבה טהורה ללא תנאים. נקייה מחטאים ולכלוך. ובדיוק ברגע הזה, כשאנו מחובקים, זה בחיקו של זה, נבין עד כמה זה היה שווה את זה, ועד כמה הכל עד עכשיו היה חסר משמעות.
עד עכשיו זה בגדר חלום, אבל אני יודעת שמתישהו זה יתגשם, אני פשוט יודעת. אני מרגישה. אני עוד לא מכירה את הנסיך הזה, אבל אני יודעת, שהחלום הזה הוא רק שלנו, שהרגש הזה יהיה שייך רק לנו, בלי אף אחד אחר, מכל האנשים בעולם, זה יהיה רק אני, והוא. אני נשבעת שכשאמצא אותו אני אתן לו את כל כולי. כי הוא היחיד שבאמת יגיע לו. אני אתן לו את הכל.
ובינתיים, כ"כ חסרה לי פה בפאזל אהבה.
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
