| 6/2007
 לפעמים הדרך היא המטרה
השבוע היו לי כמה רגעים מאושרים.
חברים ואני נסענו הרבה קילומטרז' גאה. ישיבה לקראת המצעד בירושלים, המצעד בחיפה, משמרת בירושלים, פגישת דראג קינגז. אני אוהב להיות בדרך למקום כלשהו, לפעמים הנסיעה לשם היא יותר כייפית מההגעה עצמה, תחושות של תקווה, ציפיה, חופש.
אני מאד שמח שעזבתי את ירושלים, מתחיל להיות לי ממש טוב במרכז. הכרתי לא מעט אנשים שממש נחמד לי איתם.
אני גם שמח שעזבתי את בית ההורים, אני חושב שאני צריך להזמין את החברים שלי לארוחות ערב אצלהם. עשיתי את זה ביום שישי וזה היה ממש כיף. אני לא ממש מצליח לשתף את ההורים שלי בעולם שבו אני חי עכשיו, אבל אני חושב שאולי אם הם היו מכירים את החברים שלי הם היו מכירים גם אותי קצת. אני חושב שאולי אני צריך לארגן איזו מסיבה, או פיקניק, או משהו, להזמין חברים חדשים וישנים. אני מרגיש מרוחק מהחברים שלי בתיכון. זה חבל לי, אני חושב שאם אני לא אעשה מאמץ אני אאבד אותם. אולי כבר איבדתי אותם.
אני שמח שהחלטתי שלא להתפשר על התעסוקה שלי. אני עושה חלטורות, מפיק כל מיני אירועים הזויים, בקושי עושה מספיק כסף כדי לכסות את שכר הדירה. אבל זה משמח אותי. אני כבר פחות לחוץ כלכלית, לא בגלל שמשהו ממש השתנה - פשוט אני מרגיש שיש לי יכולת לעשות דברים. אני יודע שאני אוכל לדאוג לעצמי. אולי זו העובדה שהרמתי ו/או השתתפתי בהמון פרוייקטים בו זמנית והם כולם הצליחו מעבר למצופה. המסיבה שהיתה הצלחה מסחררת, ההצגה שהיתה מדהימה, ערב דראג שעבר בלי יותר מידי תקלות (רק עצבים), וחלטורה הזויה שהכניסה קצת כסף לקופתי הריקה.
בזמן האחרון אני שם לב עד כמה הייתי בזבזן, היום אני חושב לפני כל הוצאה. פחות או יותר. וכל דבר שיש לי, אני מתייחס אליו קצת אחרת. אם משהו שבור אני מנסה לתקן אותו במקום לזרוק ולקנות חדש. משתדל לשמור על דברים יותר, להתייחס אליהם בכבוד.
הזדיינתי השבוע. אחרי לא מעט חודשים של התנזרות. היה כיף ונעים.
הרשימה שלי, של הדברים שאני צריך / רוצה לעשות, מתחילה להיות דבר טוב במקום דבר מדכא. אני שם לב שאם אני נכשל או לא מצליח לעשות משהו כרגע, זה לא אומר שאני לא אוכל להצליח בו בעתיד, לא הכל חייב לקרות עכשיו. ואני יכול לומר לעצמי - עוד שנה תעשה את זה. ואני יודע שזה יקרה.
אני מנסה להפוך את הסביבה שלי לנוחה ונעימה. נגן הדיסקים שלי באוטו דפוק, שמתי פינצטה באוטו כדי להקל עלי להוציא את הדיסקים שנתקעים שם, במקום להאבק בהם במשך עשרים דקות. נפטרתי מכל המפתחות המיותרות בצרור שלי. מקסימום נוחות במינימום משקל. שיפצרתי לי כובע מצעדים מגניב. תליתי את הדוש במקלחת היום, נקווה שהוא יחזיק (הייתי צריך לעשות זאת מזמן). הבית דורש הרבה עבודה כדי להפוך אותו לנוח ונעים. אני עובד על זה. לאט לאט.
פתאום אני יכול לתכנן דברים, איך שאני רוצה לראות את החיים שלי, להתוות את הדרך הלא ברורה שלי לאנשהו. אני כבר לא ממש מרגיש שהלכתי לאיבוד במסלול של בית ספר - צבא - טיול - לימודים - עבודה - חתונה - ילדים - פנסיה. לא נאבדתי, אני פשוט בדרך למקום מאד ספציפי שעוד אין לי מושג מה הוא.
אני מנסה להרגע קצת, אני חושב שהמשבר בקהילת הדראג בירושלים השפיע עלי ממש קשה. היה בי המון כעס. ואולי גם בלי קשר לזה, לא קל לי. איבדתי אמון בהמון מערכות סביבי, בחברים, בקבוצות, בקהילה, במדינה. אני חושב שהכעס הזה חולף עכשיו, וזה מפנה לי מקום לדברים אחרים. זה גם סוג של מאמץ. ללמוד לנשום מחדש, לדאוג לגוף שלך, להקשיב, להבין מה אתה רוצה ואיך להשיג את זה. לדעת איך להרגע, ואיך לבנות אמון מחדש.
גם החצי שנה, אולי אפילו שנה האחרונה, בה פחות או יותר הייתי גולם, לא עשתה לי טוב. אבל כנראה שהייתי צריך את זה. ועכשיו אני יכול להתנער מהאבק להסיר את קורי העכביש ולעופף לי למקום אחר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
eli7