יש נטייה לחשוב כל הזמן .. שבבוא הזמן יהיה יותר טוב.

"יהיה יותר טוב ", "זה בטוח" , "אני משוכנעת ", "הרי אני ככה בגלל ש.. "

החיים שלי ככה כי.

אתמול יצאתי לריצה . וכמה שזה נשמע פלספני אני תמיד אומרת לעצמי " צאי לריצה ותנקי את מחשבותיך" ואז כל הריצה אני עסוקה בלא לחשוב את המחשבות שלי.

כמובן , מה שמתגלה כההפך הגמור.

ואני תוך כדי מגלגלת לעצמי את היום שעבר עלי - ועבר עלי יום רגשני כמו תמיד , מגלגלת את השבוע שעבר עלי - "אין לי זמן לנשום" , מגלגלת את החודשים , את הזמן שעבר , את התקופה של הצבא , מכינה , ביה"ס. 

ופתאם מקבלת הארה :הכל כ"כ שונה ; הסביבה שלי , האנשים שלי ,הבית שלי , הגזרה שלי, הבגדים שלי , התחביבים , התחומי עניין , הכתיבה , השירה , התזוזה - הכל ! 

אבל מבינה דבר אחד .. יש משהו שאף פעם לא משתנה ולכן בכל תקופה שלי יהיה משהו שדומה לקודמת.

כי אני לא משתנה אף פעם . 

אני יכולה להתבגר , ואני יכולה להתנהג א ובמקום אחר ב , אני יכולה להיות סמכותית יותר , אני יכולה להיות עצלנית , אני יכולה להתאים את עצמי לסיטואציות משתנות.

אבל אני אני. וזה המוביל שלי.

החולשות שלי עדין חולשות , הלחץ שלי עדין תמידי , החרדה , החוסר ודאות , הדברים הקטנים נשארים , נדבקים מכרסמים תמיד.

ולהגיד "כשאסיים את זה..הכל ישתנה" אז נכון אולי דברים משתנים אבל אני לא משתנה.

וזה מה שאני מבינה בתקופה המקסימה הזו. בתקופה שאני בוחרת לי את המסגרות .

ובמסגרות האלו אני עדין אני . עדין לחוצה , חרדתית , דעתנית , ספקנית הכל. אותן תכונות שליוו אותי בתיכון , במכינה , בצבא ועכשיו בחיים האמיתיים.

אותן תכונות שיודעות להפיל אותי תמיד , יודעות להציל אותי ממצבים , ולכן הרבה מצבים שקורים לי עכשיו ככ דומים לחלקים מהצבא , מהביה"ס וכל הזמן ניסיתי לחשוב למה זה ככה , למה זה מרגיש לי כאילו עברתי את זה כבר , הרי אמרתי לעצמי כשאסיים ביה"ס יהיה יותר טוב וכשאשתחרר מהצבא אהיה אחרת 

ועכשיו ב"חיים האמיתיים" אני אומרת לעצמי רגע! הייתי כבר פעם ככה, בכיתי כבר מזה , פחדתי ממצב כזה , למה ולמה ולמה

ואז הבנתי- שאין מה לחכות לדבר הבא , אלא לעבוד על התכונות שלי שמלוות בכל רגע ורגע בחיי . לנסות לשפר ולתקן למתן ולעדן אותן. והכי חשוב - להיות מודעת אליהן כל שניה ודקה . ולהיות מודעת שככה אני . וכנראה שיקח זמן עד שאהיה אחרת.