תחושת תסכול מלווה בכאב ב3 בצהריים.קצת נמאס לקום בהרגשה שזה לא הולך לחלוף.אני יודעת שחייבים להתבגר מתישהו.לתפוס את החיים בשיניים.

אני רוצה לחזור לתקופות אחרות שלא חשבתי מה יהיה מחר.ככל שהימים עוברים הגיוס שלי מתקרב.אני בטוחה שאת כל החששות שלי כולם כבר עברו,אבל אצלי זה קצת אחרת.

עצם העובדה שאני לא חייבת לשרת בשירות קרבי משגעת לי תמוח.אני יודעת ובטוחה שאני צריכה לעשות את זה.שנועדתי בשביל זה אבל זה לא מבטל את הפחדים שלי.

אני מפחדת להתגעגע,ולאבד אנשים שאני אוהבת.לא לראות בית כלכך הרבה זמן נראה לי שוחק יותר מבחינה נפשית מאשר פיזית.או גם וגם.ובקשר לשמן,אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת לסלוח על זה.

גם לא בעוד מיליון שנה.גם אחרי אלפי סליחות שהוא עוד לא ביקש.אני מנסה לקחת את הכל בפורפורציות נכונות,אבל זה טיפה יותר קשה ממה שחשבתי.

כי אין פורפורציות באהבה.ואין כבוד או עוד כמה קלישאות שאני אוהבת לשנוא במשחק האדיוטי הזה.כמה שירים אפשר לשמוע ולהרגיש צביטה בלב.ונמאס לי לעשן ולחפור ולשתות ולעשות שטויות.

הכל דרך טיפשית במסע של לנסות לשכוח.לשחרר.אני רוצה לשחרר מכל הלב ואני לא מוכנה עדיין.

כלכך הרבה עברתי איתך.חבר,אח,מאהב,בוגד,נוטש,צוחק ובוכה.כל לילה לפני השינה אני מבקשת אותך,ומבקשת מאלוהים שלא יעניש אותך על מה שעשית לי.כי אני כלךכך אוהבת אותך.

רק המחשבה על לחיות בלעדייך שוברת אותי,על זה שכבר לא תהיה חלק ממני או שאני לא אהיה חלק ממך,אם בכלל הייתי איי פעם.

אני אתגעגע אלייך הרבה הרבה אני בטוחה.אבל אנחנו בחיים לא נדבר יותר,לעולם לעולם לעולם אני לא אדבר איתך לעולם לא.לא אחרי מה שעשית לי.

אני אדבר איתך בשקט,בלב לפני השינה ואספר לך מה עבר עליי היום וכמה שאני מתגעגעת.ואתה תחבק אותי ואני אריח אותך שוב ואחלום עלינו חלום קטן על חתונה בלבן ואהבה אינסופית.

כל החיים אני אתגעגע אלייך,אסרב להבין שאנחנו כבר לא אנחנו ושאין אנחנו יותר ואולי לא היה אף פעם.

and as you move on,remmber me,remmber us and all we used to be.