את לא כמו כולם?

יום רביעי, אני מגיעה לבה"ד 1.

ובעצם מתחילה את התקופה הכי לחוצה בחיי.

אפשר לומר שלהיות קצינה, זו השאיפה שהכי חשובה לי, וביום שאני אעמוד שם לקבל את הסיכת מ"מ על מגרש המסדרים, זה יהיה יותר מרגש מהיום שעמדתי באוניברסיטה וקיבלתי את התואר.

אבל אני מקדימה את עצמי.

בכל מקרה המסקנות של זה אומרות שאני אהיה בבית 4 פעמים ב3 החודשים הקרובים.

החיים שלי ממש יקטעו.

אז בוא נגיד שלהתחיל קשר חדש- אני לא רואה את זה קורה, למרות שאני עדיין מחזיקה בדעה שלמי שיש חבר לפני כן, אפשר להחזיק אם זה באמת זה. שמה שבתכלס זה אומר- אני לא חושבת שאני ואיציק היינו מחזיקים, אבל אני וגלעד אולי יכלנו\יכולים (וזה כבר תלוי בהחלטה שלי לגביו).

במהלך ההכנה היו הרבה רגעים שששאלתי את עצמי- למה בעצם אני צריכה את זה?

למה אני צריכה להקריב כל כך הרבה בשביל הדרגות האלה, והאחריות הנוספת שתהיה לי, והקושי הגדול יותר במסגרת הקשה גם ככה.

התשובות דיי חוזרות על עצמן- כי כדי להתקדם צריך להשקיע, כי לא מתאים לי להיות חפ"שניקית, כי אז אני באמת ארגיש מיצוי עצמי ותרומה בתפקיד מאתגר ומעניין הרבה יותר.

האמת היא, שאפילו להקריב את הסופ"ש הזה ולהכין את עצמי לקורס במקום לצאת לבלות או לראות את גלעד, מראה לי שכן אני אעשה הכל בשביל להגיע לשם.

שבוע הבא אני צריכה להוכיח את עצמי מכל כך הרבה בחינות. אני כל כך מקווה שאני אעמוד בזה.

שבוע הבא, אני בת 20. ג'יזס.