היי לכם,
קצת מפחיד אם אפשר לומר.
נורית (שם בדוי) שהיא חברה מאוד טובה שלי אמורה לעבור מחר ניתוח בגב התחתון.
היא היתה ביום חמישי בבית החולים לצורך הכרה עם המרדים וצוות הרופאים. לאחר טירטור של כמה שעות טובות בבית החולים, הרופא הראשי בא אליה ואמר לה: שמעי חמודה, אני רוצה להגיד לך שיש סיכוי של 80% שאת לא קמה משולחן הניתוחים.
נורית כבר 12 שנה פלוס מינוס חולת אפליפסיה. אני מכירה את נורית כבר 4 שנים וקצת והיא עברה התקף אחד או שניים בתחילת ההיכרות שלנו ומאז יש שקט (לא אפתח את הפה).
לא כל כך נעים לשמוע את הרופא שאומר לך שיש 80% שלא תקומי. מפחיד...... נורית חתמה על הטופס שבו היא מבקשת לעבור את הניתוח למרות הסכנה שיש לה בו, וזאת כדי שהיא תוכל לחיות בצורה שקטה בכמה שנים הקרובות בלי סבל מיותר. הרי היא עברה כל כך הרבה בשנים האחרונות, היא רוצה קצת שקט.
מכירים את זה שהצרות באות בצרורות? זה בדיוק מה שיש לנורית, כל הזמן יש משהו חדש.... לא הכי נעים בעולם.
דיברתי עם נורית ביום חמישי אחרי שחזרה מהבית חולים והיא מספרת לי מה שאמר הרופא, ואני כולי צמרמורות ודמעות בעיניים. הלכתי לבוס שלי ואמרתי לו: שמע, אני לא מגיעה ביום ראשון לעבודה אני הולכת עם חברה שלי לבית חולים היא אמורה לעבור ניתוח, הרופא אמר לה שיש לה 80% לא לקום משולחן הניתוחים, ואני כבר עם דמעות בעיניים, לא היה לו מה לומר.
בערב (יום חמישי), אמרתי לנורית שאני לא הולכת לעבודה ביום ראשון ואני באה לבית החולים והיא התחילה להתווכח איתי ואמרה לי שלא צריך, אני יעבור את זה, ואז אמרתי לה, את מכירה אותי כל כך טוב, שאת יודעת שאם את אומרת לא זה יהיה כן? ועמדו לה דמעות בעיניים מרוב אושר על זה שאני יהיה שם ביום חמישי.
בעוד שעתיים נורית מתאשפזת, ההורים שלה לוקחים אותה לבית החולים. אני ומירה (חברה טובה מאוד של שתינו) נוסעות לבית החולים לארח לה חברה ולהוציא אותה מהמתח שנורית שרוייה בו.
אני יודעת שהכל יהיה בסדר.
אבל בכל זאת מפחיד עד מוות.
נורית נשמתי, אוהבת מלא, ובהצלחה מחר בניתוח... יש אנחנו צריכות לנסוע שבוע הבא לשנקין, אל תשכחי.
אוהבת מלא.
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
