רוצה סוכריה ילדה?

זאת לא נוסטלגיה, אני באמת רוצה לחזור אחורה.

אבל אי אפשר לעשות את זה, לא באמת, לא אף פעם.

צריך להסתפק בשברירי זכרונות.

עם כל צעד והישג אני רק חושבת על כמה הייתי מוכנה לותר על הכל בשביל הדברים שאני רוצה באמת.

אז מדמיינת שוב את הסצנות, אם זה גיל 14, 16, 18. חברים, הזדמנויות לעשות שטויות, להשתכר, לברוח, לנהוג להתנשק. כל תקופה עם הסיטואציות המלאות פוטנציאל שפשוט דרכתי עליהן בדרך לחלומות על דברים שבדיעבד כל כך איכזבו. מזל שיש את הבלוג לשחזר את התחושות שלי אי שם בתיכון, כמה כנות ואומץ שהיום אין לי, כל דבר מפורש שאכתוב פה יש לו השלכות.

אז אני עדיין מתגעגעת, ואתגעגע תמיד.