| 1/2010
בעעעע
הברזתי מהביצפר מבול גדול שוטף את הרחוב זה מדהים כמה בוץ שמונה רגליים קטנטנות יכולות לאגור
אז...
תכף יש שנתיים
שנתיים של יחד וכייף
שנתיים שגרתיות רגילות וקצת מצ'עממות,
אהבה חיבה וכמיהה
כמיהה לעוד דברים
שאולי לא תוכל לתת לי
דברים שאולי רק אני אוכל לתת לעצמי,
רוצה להכין לך משהו אוהב
אבל זה קשה עכשיו יותר מבדרך כלל
עם כל המחשבות שצפות ועולות לי פתאום על פני השטח,
רוצה לעזוב,
רוצה לברוח,
רוצה לחקור
רוצה לבדוק,
לבדוק את עצמי,
לבדוק אותך
לבדוק איך אני מרגישה
לראות איך אני מסתדרת
כשאני לבד.
בלעדיך.
וזה קשה
אני רוצה קצת יותר
ממה שיש ביכלתך לתת לי.
אתה מקסים
אתה נהדר
אתה נלפא
ואתה מתחשב
ואתה אוהב ואכפתי,
אתה נעים הליכות
ויש לך מוסר ערכי גבוה,
אתה הרבה
מהרבה גברים אחרים שיצא לי לפגוש,
למה אני משתוקקת ליותר ממה שאתה מסוגל?
אבל הכמיהה תהרוג אותי,
אם לא אקום ואעמוד על ניסי,
אם לא אעמיד מעל ראשי
בראש ובראשונה את עצמי.
איך לדבר איתך על דברים כאלו לעזאזל?
מהיכן להתחיל לפתוח את פי?
איך מסבירים בכלל את כל תחושותי הכנים?
...
| |
ווירד
הרבה זמן לא כתבתי,
וזר כמה שתשוקות וכמיהות לא ממומשות יכולות להטריד לפעמים, בא לי לצעוק בא לי לצרוח בא לי לנפץ זכוכיות להסתמם ולרבוץ, בא לי לטוס לטייל ולתור למרוד ולהקיף עולמות, אבל מצחיק איך כל זה מתנקז לתוך שתיקה... כשחייבים, אז חייבים... לשלם חשבון חמשל, שכר דירה, פלאפון,יארונה, מים, שכר לימוד, לקום מוקדם כל בוקר, לנצל את היום לקרוע את התחת בעבודה, לשבור את הראש בתרגילים מתמטיים מסוהכים לסיים את היום מוקדם מהרצוי, להתקלח במהירות האור, לחטוף משהו לאכול "על הדרך" כי גם לזה אין מספיק זמן ואיכשהו בתוך כל הטירוף לבכות לחמש דקות על כמה שאני לא יוצלחית ולוזרית אמיתית, ולהירגע ממש מהר כי צריך להמשיך ברוטינה =\
ביום של מגרנה עשיתי פוס ביום היחידי בחצי שנה המטרידה הזו, שגם היא כבר חלק משגרה מאז שחרורי הגדול מצבא הגנה לישראל, שבערך כל יום נראה זהה לקודמו... והמחשבות טורדות ומטרידות... אם אני לא אקום ואאעשה משהו כלום לא יישתנה, אם אני לא אקום ואשבור את כל הכלים כלום לא יעבוד, אבל אני מפחדת לקום, מפחדת לאבד, מפחד ליפול מכל המדרגות שבניתי במו ידיי, שעמלתי קשה על מערכת היחסית המופלאה שיש לי, ששילמתי הרבה כסף ללימודים, שאת הסוף שלהם אני לא מצליחה לראות, אבל אני מפחדת שאני מפסידה הרבה מראות בדרך, אני מפסידה את העולם, מפסידה חוויות שבזמן אחר כבר אולי לא יהיו שם, תמיד זה יהיה ככה? הקפיטליזם העולמי ימשיך לנווט אותי? בא לי ליצור, אבל אין לי זמן, בא לי לנסוע רחוק, וגם לזה אין זמן, בא לי להתפרנס ממה שיש לי ואולי כרגע לא בא לי לקוות שאני אצליח להתפרנס ממה שיהיה לי בעתיד, בא לי הרבה כסף שאני לא מצליחה לייצר....
בא לי לבכות מחוסר הידיעה וחוסר ההחלטיות שתמיד רבצה בתוכי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
