כואבת לי הבטן כי אני במחזור.
אני ונדב גמרנו רשמית. הייתה פעם אחת אחרונה ואחריה הכרחתי אותו לבחור, או הכל או כלום... הוא אמר שיחזיר לי תשובה אחרי יום יומיים. אחרי שבוע, בהודעת SMS גילתי שהוא רוצה כלום.
אז בכיתי קצת. כי גם לי מותר, ויש לי את הזכות לבכות על זה קצת לפחות. ואז התעצבנתי עליו, והחזרתי לו הודעה סטייל לא-שאכפת-לי-אבל-יצאת-זבל. וזהו. את הפרק הזה סיימתי.
ויש אותו מהקורס שנמאס לי לנסות ולרדוף אחריו. לא שאני רודפת אחריו, אבל בגלל שהאופצייה הזאת נמצאת לי בראש אני מתנהגת ומרגישה טיפשה לידו, וגם זה נמאס לי. אז לא יודעת אם הוא מעוניין או לא, אבל לי נמאס.
גם מהסופי שבוע בבית נמאס לי. מהחברות בבית. אין לי כוח לריבים וסיבוכים של מי אני פוגשת מתי וריגשי אחר כך כשלא פגשתי מישהו. אז גם שהשבוע בבסיס הוא לא משהו, אין הרבה למה לצפות.
למרות שהסופ"ש הזה בינתיים היה ממש כייף, רגוע יחסית.
אתמול שתיתי עד שכרון חושים, רקדתי בטירוף, ולא עשיתי שומדבר עם אפאחד ואני כל כך גאה בעצמי על כך.
והיום היה רגוע עד עכשיו... אז אני מרוצה.
לא בא לי צבא. אני מצטערת. לא יודעת מה קורה בזמן האחרון, הרגשה של שינוי מטורף באויר. דברים פה זזים, דברים פה משתנים ואני לא בטוחה שאני קולטת הכל... אני רק מבינה שזה משתנה. אולי זה הצבא, אולי זה האנשים, אולי זאת אני.
אבל אני לא מתמרמרמת. אני לא מראה את זה. אני זאת אני והרקע הוא זה שזז לי, אני נשבעת.
אני רוצה חופש מטורף. טיול בדרום אמריקה,אני רוצה להימרח בחושה בסיני, להיזרק על חוף בתאילנד, לתפוס טרמפים עם תיק קטן וגיטרה בארה"ב,בא לי טרק מטורף באוסטרלייה, לבקר בגלריות מפוארות באירופה, להימרח באוהל על שפת הכינרת בפסטיבל קטן...
ובעצם הכל, אבל הכל חוץ מלהיות ביום ראשון בבוקר שוב על מדים בבסיס.
אבל כנראה שזה שיעור חשוב בחיים... לא תמיד יש את מה שרוצים, ולא תמיד אפשר לקבל הכל. ובעיקר, צריך את הכלא הזה, את חושך הזה כדי כל כך להעריך את האור והחופש שיכול להיאבד לפעמים.
אז אני סתם במצב רוח מדוכדך, אבל גם מבינה שזה מה שנאי צריכה בשביל להיות שמחה.
שיהיה שבוע מקסים.
PEACE
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
sophe