אני עייפה פיזית ונפשית. אין לי כוח מחשבות מעיקות עוברות בראש.

אני לא בטוחה מה אני רוצה לעשות.

מרגישה כמו ילדה קטנה ומפגרת. הלב שלי אומר דבר אחד והראש בדיוק ההפך רק שאני לא בדיוק מצליחה להבדיל בינהם ואני לא בטוחה למי כדאי להקשיב.

הייתי רוצה שהכל יעלם. שהכל יפסיק ואני לא יעשה יותר טעויות. שכל הטעויות שעשיתי ימחקו באורח פלא ואני יוכל לחייך שוב, באמת.

נמאס לי לחשוב על אותו הדבר. נמאס לי מהחברות שלי ונמאס לי מהעבודה.

הלוואי והייתי מתגייסת מחר.

השינה עושה לי הכי טוב בינתיים כי רק אז אני באמת יכולה לברוח לכמה שעות.

אני סתם מתלוננת. אני סתם מתבכיינת.

אני רוצה לפסיכולוג. או לפחות מישהו שידבר ויקשיב ויפתור את הכל.

אני לא מבינה למה הוא כל כך אוהב אותי, ולמה הן כל כך שונאות אותו

ולמה לעזאזל אני לא מפסיקה לחשוב עליו אחרי חודשים ואיך היה לנו את החיבור המדהים הזה ועדיין היה לי משעמם איתו ואיך הוא כל כך לא רוצה ואני כמו מפגרת לא שוכחת.

פשוט שהכל יעבור. ימחק באורך פלא ואני יוכל להשאיר את הכל ואת כולם מאחור ולצאת לטייל. להשתחרר לגמרי ולהיזרק בכל מקום בעולם. להיות חופשייה וללכת לאן שהרוח תיקח אותי, להמשיך ולא לעצור. להריח פרחים ולשחות בנהרות בכל העולם לא לעצור עד שהכל יהיה מספיק רחוק מאחור.

לילה טוב

"אין לך סיבה לפחד לעולם

 אין מפלצות אין שדים זה רק סתם

רק הדקירות של חרבות זכרון

שוב מכות אל הלב לא רוצות לעזוב

ובכל העולם לא מוצאים בן אדם

שייקח ת'כאב וייתן לך לישון..."

כבר כמה ימים שדיכאון מטורף תוקף אותי בלילות.

זכורונות שאין לי מושג אפילו מאיפה באו לי צצים ומופיעים ברגעים של השיעמום...כשאני מנסה בכל דרך אפשרית להירדם.

והוא לא פה, ואף אחד לא פה. ואין למי להתקשר באמצע הלילה, והוא כל כך לא פה. ושעה אחת ביום זה כל כך לא מספיק. צבא ארור.

זה נראה כל כך אגואיסטי בשעה האחת הזאת להתחיל ולהתלונן על זה שקצת עצוב לי פה בזמן שהוא ישן לו באוהל במדבר בשיא הקור, מטרטרים אותו כל היום ואין לו דקה פנוייה לעצמו.

אני לא סגורה על עצמי בהרבה דברים ואני מפחדת אפילו לכתוב אותם פה כי זה יביא להם חיים ונפח. ואולי רק הפחד שלי מזה נותן לבעיות האלה יותר חיים ממה שאמור להיות להם. בכל מקרה,

גברים זה חרא.

אבל לא משנה כמה שאני יתעצבן על גברים מהעבר ויתענה ויסבול,

כל דבר שהוא עושה פשוט כל כך מבדיל אותו מהם.

יש משו בחוסר נסיון שלו, התמימות שלו... בלי משחקים, כל כך אמיתי. זה פשוט קוסם לי. וזה בא בול במקום אחרי מערכת יחסים שכולה משחקים ועודף נסיון מהעבר. עבר כל כך הרבה זמן מאז שנתתי לעצמי פשוט להיות אני עם מישהו, בלי לחשוב מה הוא יחשוב כל הזמן,בלי לפחד שיחשוב שאני מתלהבת יותר מידי או פחות מידי בלי לחשב כל שיחת טלפון וכל מילה ומילה.

להוריד את כל החומות שלי דורש הרבה אמון, אבל משהו בו פשוט לא נותן לי להשאיר אותן עומדות... משהו בקשר שלנו מחייב אותי לא לשחק משחקים.

אבל בכל זאת, מפגש של יום פעם בשבועיים לא מספיק. צבא זה בע.

מצב רוח מלנכולי משו בתקופה הזאת. במיוחד בערבים.

ואני מסרבת להיכנע לזה כי לילה זה הזמן האהוב עליי ביום... והכוכבים הם המפלט האהוב עליי. במיוחד בחורף, עם הריח של הגשם מסביב והקרירות.

שמתי לב שאני מעבירה יותר מידי זמן בציפייה למשהו.

כל י"ב חיכית לסיים עם הבגרויות... ישר כשסיימתי התחלתי לחכות לצבא. ומה יהיה אחרי הצבא? אני יחכה לטיול הגדול? ואז?... לא רוצה להעביר את כל החיים בציפיה למשהו אחר, גדול יותר, טוב יותר. עכשיו זה גדול, עכשיו זה טוב, עכשיו זה כל מה שיש.

אז יום שישי כנראה ורטיגו עם החברות. והוא סוגר שבת אז בעצם לא בא לי לעשות כלום ואני סתם נגררת אחריהן לאן שירצו... כל כך הייתי מעדיפה להעביר את הערב איתו במיטה. פשוט לראות סרטים מצויירים, לאכול מלא ולצחוק אחד על השני.

וכנראה שסילבסטר אני יעבוד בספירת מלאי בחנות. כמה עצוב.

לא שהערב הזה אי פעם עמד בציפיות שהיו ממנו.

שנה שעברה היתה "ארוחת ערב" אצל אחד החברים הרוסים של החבר שהיה אז... עם הרבה בשר [שאני לא אוכלת] ואלכוהול [שאני לא שותה] ובאותו לילה גם התחיל הריב שגרם לפרידה שלנו.

בסילבסטר לפני שנתיים הייתי כל כך שיכורה שאני לא זוכרת בדיוק איך התנשקתי עם בחורה ועוד 2 בחורים בזמן שבכלל עדיין רציתי את האקס שנפרד ממני יומיים לפני.

אז פשוט אני לא מפתחת ציפיות לערב הזה שיבוא.

למרות שהפוסט הזה יצא קצת עצוב הוא דיי שיפר לי את המצב רוח. כנראה שלהוציא הכל החוצה מדי פעם עוזר קצת.

בתקווה לזמנים טובים,

Peace

Damien Rice- canonball

שקרים שסיפרתי לאחרים,

שלא העזתי לגלות לעצמי,

חוזרים ורודפים אותי ברגעים של אור.

ייסורים עצמיים שחודרים בלי סיבה

וגעגועים לעבר כואב

מעסיקים את מוחי וגופי.

כאב חד, אמיתי

אפשר לראות רק בחיוך אמיתי ואוהב

לדבר כל כך מכוער.