שבועיים ארוכים. מאוד. אבל בסוף כל שבוע[יים] יש סוף שבוע- ובמקרה שלי חמשו"ש! החמשו"ש הראשון שלי בצבא. הידד.

אז היה שבוע לימודים מאוד חפשני,ואחריו שבוע אבטשי"ם מאוד אניטנסיבי.

מהאבטש"ים למדתי בעיקר שאני ל-א רוצה להיות מגבנקית.

היינו בבסיס של מג"ב, ועשינו שמירות של 8-16 או 8-8 לחילופין [כשמישהי הוציאה גימלים] וזה לא יאומן כמה אפשר לעשות ולא לעשות ב8 שעות שמירה שעוברות כמו נצח ולפעמים עוברות כמו טיל.

אז הייתי ליד גדר הפרדה בגבול שבין ירושליים לשטחים,בעוטף ירושליים..ממש ליד מעלה אדומים, ושמרתי עלייה באיזורים שונים, ונתקלתי בערבים ופלשתינאים מכל הסוגים שמתחננים ומבקשים לעבור ובזקנות עייפות, ילדים על חמורים, רועי צאן והכל כאילו מעולם אחר.

אז לא סתם ככה יצא למגבניקים השם שיצא. כי הם כן משתעשעים [תרתי משמע] בערבים וצוחקים עליהם וצועקים עליהם...וכל זה אני ראיתי. כל שמירה הייתה 8 שעות כשזה רק אני ומגבניק כלשהו וחייבים להעביר את הזמן. אז השעשוע העיקרי שלהם הוא להציק לערבים שעוברים...

לא בטוחה איך שרדתי את זה או מה עשיתי שם... אבל כאילו לא הייתי אני. התאמתי את עצמי לאוירה של המגבניקים, דיברתי והתנהגתי כמוהם וכאילו לא באמת ראיתי את כל מה שקורה. אז תקראו לי צבועה כי זה מגיע לי..אבל אני יודעת שאם הייתי אני עצמי שם- לא הייתי שורדת. הייתי דורשת קב"ן אחרי יומיים מקסימום או פשוט דופקת נפקדות והולכת משם בלי לחשוב פעמיים.

אני לא אומרת שהיה הכל קשה. היה כייף ב16 שעות החופשיות שהיו לי במשך היום, התחברתי יותר עם החברות מהקורס, יצא לי להכיר קצת אנשים שונים [בדואים,דורזים,אתיופים..] ובעיקר לראות אשכרה מה שהולך שם. לראות תכלס למה אני מתנגדת ועל מה בכלל מדובר...אפילו לראות קצת את הצד השני, לפתוח קצת הראש.

והיו שם ילדים קטנים שזרקו עלינו אבנים, ומגבניקים שיורים באויר, פיגוע ירי באמצע הלילה ומכונית שעוברת שזרקה בקבוק תבערה על החיילים, והיו זקנות ערביות שקראו לי 'ביתי' והתחננו שאני יתן להם לעבור לראות את הבת החולה שלהם או ללכת להתפלל, והמון בלאגן בראש שלי,בעיקר.

אבל זהו. עכשיו חזרתי לבית, לחדר שלי, לאישיות שלי- לעצמי. וקצת עצוב לי שברחתי מעצמי ככה.

ואני חוזרת לתפקיד השקט שלי במודיעין... וימשיך איכשהו להתכחש שאני חלק מצבא. אשכרה צבא שנחלם והורג [ומגן..] כי זה לא באמת נראה כזה נורא כשאתה יושב מול מסך מחשב כל היום ולומד בכיתה עם מזגן עם כל החברים.

ועכשיו אני עצמי. ובבית. כי הוציאו אותנו חמשוש אתמול כצ'ופר. החמשוש הראשון שלי וזה מדהים כמה זמן פנוי והרגשה רגועה יש לי פתאום. ועוד מעט אני הולכת למסיבת רגאיי עם חברה שמזמן רציתי לראות ואחר כך מסיבת הפתעה עם המון אנשים שמזמן לא יצא לי לפגוש. שמח לי.

ואתמול בדרך חזרה מהבסיס נסענו אני והוא ביחד ברכבת והיה הכי מקסים שיש. צחקנו המון ולא הפסקנו לדבר כל השעה וחצי של הנסיעה. הוא כזה חמוד שנראה לי אני מכונה להשאיר את העניינים על אש קטנה עד סוף הקורס ואז לראות מה קורה. כי יש דברים ששוים את זה...

בתקווה שיהיה סופ"ש מדהים לכולכם.

Peace

היה שבוע קצר ואפילו לא שמתי לב שהגיע הסופ"ש.

ככה זה בצבא. הימים עוברים משעת ת"ש לשעת ת"ש והשבועות עוברים מסופ"ש לסופ"ש. אז הפעם היה קצר ואפילו הספקתי המון בסופ"ש.

אבל עכשיו אני חוזרת לשבועיים. שבוע בבסיס ושבוע אבטש"ים [אבטחת ישובים] מה שאמור להיות ממש מעניין...

כבר מאוחר ועוד לא ארזתי תיק ואני מתחמקת בכל דרך שהיא.

אז אחרי הפגישה האחרונה איתו החלטתי שזהו. סופי. משכתי את ה"קשר" הזה יותר מידי זמן [חצי שנה כבר!] ולא יוצא לי מזה כלום. נמאס לי לרדוף אחריו, כי הוא לא שווה את זה ובטח שהסקס לא כזה שווה את כל המאמץ. אז אפילו לא דיברתי איתו בסופ"ש הזה כי אין לי טעם להישאר ידידה שלו, רק דבר אחד קורה מזה שאנחנו נפגשים ואני לא רוצה שזה יקרה יותר.

אז כמו שאני מכירה אותו, וכמו שאני מכירה גברים, הוא בטוח יקלוט מתישהו שאני לא קופצת כל פעם שהוא שורק, ויתעצבן ויבין מה הוא הפסיד... אבל אז כבר יהיה מאוחר מידי והוא יהיה רחוק מאוחרי.

מה שכן יש מישהו מהקורס, שהוא כל כך מתוק.

בדיוק במראה שאני אוהבת [כמו ילד קן וחמוד...] עם החוש הומור הכי מצחיק בארץ, חברותי, ממש חכם [בצורה מפחידה!] ובכלל מקסים כזה. פעם כבר דיברנו עלינו והסכמנו שזה לא יכול לעבוד כי אנחנו בקורס ביחד וימאס לנו ממש מהר או שמשו בטוח ישתבש. אתמול יצאנו ביחד החברות שלי וחבר שלו לפאב פה באיזור [הוא אפילו גר קרוב אליי!] והיה כל כך מדהים. כל הערב רק דיברנו וצחקנו והתחבקנו [מה שאסור בבסיס!] והוא אמר שברגע שנגמר הקורס הוא מנשק אותי בלי לשאול אותי... P: אז כרגע אני ממש באופוריה ונוספה לי עוד סיבה לרצות שיגמר הקורס.

דחיית סיפוקים זה טוב,לא?

אני אישה עם יותר מידי פנטזיות. לפחות עכשיו יש לי על מה לפנטז. ודרך לשכוח את האידיוט.

מחר בסיס. מחר צבא. איכשהו אין לי יותר מידי שביזות מוצ"ש. לא אכפת לי לחזור... אולי זה כי אני מחכה לאבטש"ים. הפסקה מהלימודים, לנוח קצת.

שבוע מקסים שיהיה...

אז כמעט ויש לי פז"מ של חודשיים בצבא [בכלל לא צעירה...],

ולא כתבתי עד עכשיו כי לא היהי לי זמן או לא היהי לי כוח או לא רציתי להתמודד. אבל בעיקרון מחשב הוא לא בין הדברים הרבים שאני עושה כשאני חוזרת הבייתה ליום וחצי קצרצרים.

אז בצבא בסדר. לא כזה נורא כמו שחבתי. מתרגלים. כמו לכל דבר.

וזה הופך לשגרה, כמו כל דבר. ומתרגלים, כמו לכל דבר.

אבל באמת שלא כזה רע. סיימתי טירונות והיה כייף... ועכשיו אני במודיעין [כמו שידעתי מראש...] ועושה קורס של 4 חודשים [עברתי חודש כבר!] והכל נורא מעניין ונורא קשה. 14 שעות לימודים ביום, 5 וחצי שעות שינה כל לילה, מבחן כל סופ"ש, אין הרבה הפסקות...

יש אנשים טובים. מצאתי חברות טובות. בינתיים לא יצאנו מהמסגרת הצבאית.. ועוד הרבה פעמים אני עוד מרגישה קצת לבד שם. אבל בעצם זה תמיד לבד שם, באתי לבד..אני נשארת לבד... לפחות יש אנשים נחמדים שמעבירים את הדרך.

הכי כייף זה לספר לאנשים שאני לא יכולה לספר להם מה אני עושה בצבא כי זה מסווג =] זה התענוג שלי. ונהייתי מאלה שמדברים על הצבא כל הזמן [כמו שאמרתי שאני לא אהיה] כי זה כל מה שיש! ואלה החיים אז אין הרבה ברירות.

סופי שבוע נראים כמו הדבר הכי קצר בעולם ואין זמן גם לישון, גם להיפגש עם כולם וגם להיות עם המשפחה...שלא לדבר על סתם לא לעשות כלום או לנוח. עכשיו פחות יש לחץ, יש יותר זמן. פסח והכל. פתאום אני כל כך מעריכה יומיים חופש... שזה לא יאמן כמה לא הערכתי את זה פעם.

אז אין לי זמן לכלום ובטח שלא לפגוש אנשים חדשים. אולי בגלל זה אני עוד טיפה תקועה על אנשים מהעבר? בכל מקרה אני מכריחה את עצמי לשכוח ולהמשיך הלאה. לעזוב את הדביל הזה ולהוציא אותו מהראש סופסוף כי אני בעצם לא מבינה למה אני כל כך רוצה!

והיום חשבתי שעכשיו זה פסח ונזכרתי איפה הייתי בדוק לפני שנה בפסח... וכמה הכל השתנה בשנה אחת וכמה כלום לא זז בשנה אחת. אז הייתי בכינרת עם החברים בסופ"ש ונזכרתי שהייתי איתו בכינרת בפעם ה1 וכמה היה מושלם... ואז שנסענו באותו זמן בערך לת"א וכמה היה כייף ועשינו שטויות בלי לחשוב על כלום. ואז חשבתי על עכשיו, וכמה שהכל שונה ואנחנו בכלל כבר לא קשורים ויש צבא ואין חופש וכבר לא מדברים ויש אנשים אחרים ובכלל כל האשלייה התנפצה. אני מנסה להבין למה אני כזאת עיקשת ועדיין חושבת על בחור שאני עצמי זרקתי, ושאין לי על מה לדבר איתו ושבכלל לא כייף לי איתו.

אבל אז אני נזכרת בפעמים אחרות, עם גברים אחרים ומבינה שהגלגל מסתובב, והכל עובר. גם זה יעבור... וגם על זה אני יסתכל כעל עבר מתוק.

עכשיו נשארו לי עוד יום וחצי ואני מקווה להעביר אותם טוב. ואני בכלל לא כזאת ממורמרת כמו שיצא פה סתם הספר שאני קוראת משפיע עליי... כי אין לי סיבה  להתמרמר כשאני בבת ועושה מה שבא לי ולא בצבא.

אז בעצם יש כל כך הרבה חדש וכלום לא חדש.

הזמן עובר רק בשביל שיעבור...

מתגעגעת לאזרחות. ללא לחשוב על כלום ולעשות מה שבראש שלי.

וכל הזמן אני רואה אנשיים והם מסתכלים עליי כחיילת ואני בכלל לא מרגישה אחת ולא מבינה מה הם רוצים.

בכל מקרה, נהייתי יותר מידי פואטית.

שיהיה לכולם חג שמח ותהנו מהחופש

Peace