אז כן היה כייף,

ולא אני לא רוצה לדבר על זה.

מסוג הדברים, שאתה אפילו לא מודה בהם בפני עצמך,

ככה שאין לך באמת מושג מה הלך.

הכל כל כך לא בסדר

אבל זה כאילו שאני לא באמת פה. לא שמה לב באמת

לא נפגעת באמת

יש פה רק משחקים של אגו

לא יותר.

אז היה משחרר, היה מעיק, היה רגוע, היה לבד, המון כינרת...המון כוכבים,המון הופעות, טיפה לרקוד,קצת אוכל, קצת שינה, המון סקס, קצת חשיבה, אנשים, סיגריות, ריגושים, ירח...המון בלאגן, הרבה להסתתר, המון ענק של אנשים, קצת אנשים אמיתיים.

שנטיפי 2007...

אני נהיית זקנה לשטויות האלה,לא?

אני כבר לא בטוחה על מה אני אמורה לחשוב.

מה אמור לעבור לי בראש, איזה מחשבות. אז אני מנסה לקבץ כל מני דברים אקרעיים ולפתח אותם לכל הכיוונים. מנסה לחשוב על החופש, ומה אני עושה פה בצבא הזה ואיך היה יכול להיות באזרחות.

ואז באות גם מחשבות על אלה שאוכלים כל כך הרבה יותר חרא ממני, אני מתכוונת לקרביים, לחברים שלי שמאיזשהי סיבה מותחים את עצמם עד לקצה היכולת ונותנים את עצמם ואת כל כולם... ואיך זה שהם לא מפקפקים? ואיך לא נשברים בכלל?

וכמה שאני שוחרת שלום, ובכלל נגד כל הצבא הזה עדיין יש בי את העצבים על אלה שיושבים להם עכשיו באיזה בית קפה בתל אביב ושותים להם קפוצ'ינו חם, או הולכים לאיזה הופעה בבר קטן וחוזרים לזיין את החברה הכוסית שלהם כי פשוט לא התאים להם ללכת לצבא בזמן שחברים שלי כן קורעים את התחת ונשכבים במארבים בלי להתקלח או לאכול אוכל נורמלי שבוע... נותנים מעצמם הכל בלי לפקפק בכלל וכמובן שבלי לראות בית כמעט.

אז ממתי התחלתי לחשוב ככה?

וכל זה כל כך סותר את הכל בראש שלי כי אני בכלל לא רציתי להתגייס, ועדיין לא סגורה על זה. ואני דיברתי על זה שלא צריך להיות בכלל צבא, ולהיות קרבי נראה לי הכי לא הגיוני שיכול להיות.

אז אולי באמת לא צריך להיות צבא, אבל כל עוד כן יש אותו לפחות אפשר לתת את החלק שלך.

לא יודעת.

ואולי בכלל אני צריכה לחשוב על החברים בבית? ועל זה שמזמן הקשר עם החברות הוא לא מה שהיה, וכל כך לא הגיוני לנסות לשמור על חיים בבית כשבתכנון אני אמורה לצאת פעם בשבועיים הבייתה. וכל פעם שאני חוזרת הבייתה אמור להיות מאבק על הזמן ועל מה להספיק ומי לראות וכמה שיותר להתפרע. זה פחות מפריע לי עכשיו האמת. החיים בבסיס הפכו לנורמה, וכבר אין כזה לחץ בית.

זה רק הדברים הקטנים, שרידים מהאזרחות, שמזכירים לי כמה אני לא באמת חופשייה. למשל שיש יום הסטודנט עם ההופעות הכי טובות שיכולות להיות... ואין מצב שהייתי מפספסת את זה פעם, אפילו לא בגלל בגרות... הייתי עושה לילה לבן ובאה מתה מעייפות לבצפר.אבל עכשיו יש צבא וזהו, ואני פשוט נמצאת בבסיס בלי שום שאלה אפילו.

או שיש שניטיפי בכינרת, והוא 4 ימים ויש שם את ההופעות הכי טובות וזה הדבר שהכי עושה לי טוב בנשמה,באמת. ואני יכולה לבוא רק ליומיים, 3 במקרה הממש טוב [שאני יצליח לזייף ג']... לא יכולה לקחת כמה חברים, לארוז איזה תיק קטן, לתפוס טרמפים לכינרת ופשוט להיזרק שם 5 ימים [להגיע יום לפני, בשביל האווירה] בלי שום מטרה או מחשבה בראש, להתמסטל ולהיזרק במים כל היום כשהדאגה הכי גדולה שלי היא איך אני מגיעה להרא קרישנה לקבל אוכל כשבקושי יש לי כוח לזוז מהצ'אי שופ שנזרקתי בו.

אני יודעת ,זה נשמע מפגר שפסטיבל והופעות זה מה שכואב לי, אבל זה ככה. ככה זה היה באזרחות... לזה הייתי מחכה. הייתי חייה מהופעה לפסטיבל. ורק עכשיו אני מבינה כמה שהתקופה ההיא, עם כל הדכאונות והתסבוכות של הגיל הזה [שלא הכי עברו ממילא] הייתה הכי מדהימה שיכולה להיות. רק חבל לי שלא ראיתי את זה אז. כל כך לא נתפס שפשוט הייתי יכולה לעשות מה שבא לי... להבריז מבצפר כדי לנסוע עם חברים עד לת"א להסתובב בסנטר באמצע הלילה ולחזור ב7 בבוקר בלי לחשוב בכלל אם יש בצפר או לא, ללכת לכל הופעה אפשרית, לרקוד ולהתפרע עד שהאדרנלין מפוצץ את כל הגוף, ללכת להיזרק בכינרת עם חברים, להשתכר מוודקה זולה בסופ"ש במדורה ביער עם מלא אנשים לא מוכרים, ללכת לכל פסטיבל אפשרי, או פשוט לישון בצהריים או סתם לבקר חברים בעיר. כל כך לא נתפס אני אומרת לכם.

נראה לי ששכחתי מה הייתה הפואנטה שלי.

אבל נראה לי שמישהו פעם אמר שנוסטגלייה זה לא אמיתי. זה לקחת את העבר, ללעוס אותו ולהשאיר רק את הדברים הטובים. יכול להיות שהוא צדק.

דרך אגב, אני בבית ביום חמישי כי קיבלתי ג'.

נדבקתי באיזה וירוס שרץ חזק אצלנו בקורס. שלשולים, כאבי בטן, סחרחורות, בחילות... לא נעים בכלל.

לפחות אני בבית.

סופ"ש מהנה שיהיה..

.

[רגע של חופש, אני ואלירן על הר מדהים בצפון בטיול שכזה לפני הצבא...]

כואבת לי הבטן כי אני במחזור.

אני ונדב גמרנו רשמית. הייתה פעם אחת אחרונה ואחריה הכרחתי אותו לבחור, או הכל או כלום... הוא אמר שיחזיר לי תשובה אחרי יום יומיים. אחרי שבוע, בהודעת SMS גילתי שהוא רוצה כלום.

אז בכיתי קצת. כי גם לי מותר, ויש לי את הזכות לבכות על זה קצת לפחות. ואז התעצבנתי עליו, והחזרתי לו הודעה סטייל לא-שאכפת-לי-אבל-יצאת-זבל. וזהו. את הפרק הזה סיימתי.

ויש אותו מהקורס שנמאס לי לנסות ולרדוף אחריו. לא שאני רודפת אחריו, אבל בגלל שהאופצייה הזאת נמצאת לי בראש אני מתנהגת ומרגישה טיפשה לידו, וגם זה נמאס לי. אז לא יודעת אם הוא מעוניין או לא, אבל לי נמאס.

גם מהסופי שבוע בבית נמאס לי. מהחברות בבית. אין לי כוח לריבים וסיבוכים של מי אני פוגשת מתי וריגשי אחר כך כשלא פגשתי מישהו. אז גם שהשבוע בבסיס הוא לא משהו, אין הרבה למה לצפות.

למרות שהסופ"ש הזה בינתיים היה ממש כייף, רגוע יחסית.

אתמול שתיתי עד שכרון חושים, רקדתי בטירוף, ולא עשיתי שומדבר עם אפאחד ואני כל כך גאה בעצמי על כך.

והיום היה רגוע עד עכשיו... אז אני מרוצה.

לא בא לי צבא. אני מצטערת. לא יודעת מה קורה בזמן האחרון, הרגשה של שינוי מטורף באויר. דברים פה זזים, דברים פה משתנים ואני לא בטוחה שאני קולטת הכל... אני רק מבינה שזה משתנה. אולי זה הצבא, אולי זה האנשים, אולי זאת אני.

אבל אני לא מתמרמרמת. אני לא מראה את זה. אני זאת אני והרקע הוא זה שזז לי, אני נשבעת.

אני רוצה חופש מטורף. טיול בדרום אמריקה,אני רוצה להימרח בחושה בסיני, להיזרק על חוף בתאילנד, לתפוס טרמפים עם תיק קטן וגיטרה בארה"ב,בא לי טרק מטורף באוסטרלייה, לבקר בגלריות מפוארות באירופה, להימרח באוהל על שפת הכינרת בפסטיבל קטן...

ובעצם הכל, אבל הכל חוץ מלהיות ביום ראשון בבוקר שוב על מדים בבסיס.

אבל כנראה שזה שיעור חשוב בחיים... לא תמיד יש את מה שרוצים, ולא תמיד אפשר לקבל הכל. ובעיקר, צריך את הכלא הזה, את חושך הזה כדי כל כך להעריך את האור והחופש שיכול להיאבד לפעמים.

אז אני סתם במצב רוח מדוכדך, אבל גם מבינה שזה מה שנאי צריכה בשביל להיות שמחה.

שיהיה שבוע מקסים.

PEACE