בזמן האחרון, אני שומעת בכל מקום על כמה אנחנו גדלות,  כמה אנחנו כבר לא כמו שהיינו פעם ("תהיי בכיתה ט'  עוד טיפה... תהיי פריקית..אל תלבשי את זה.."), כמה הכל משתנה. עוד רגע ופוף הכל נעלם.

     זה קצת מפחיד כשחושבים על זה ככה...

זה לא מזיז כשלא חושבים על זה בכלל. כשחיים את מה שקורה ברגע זה, כשחושבים על הסמינרים הגרעיניים כסתם עוד דרך אולי למצוא את החבר הבא, כשחושבים על החזרות למסיבת הסיום כעוד דרך להפסיד אנסין באנגלית, כשחושבים על המסדרון של י"ב [אנחנו י"ב, אתם קולטים? גם רגעים כאלה של הארה יש לי לפעמים.. אני עדיין לא קולטת את זה] כעל עוד מקום לשבת בספסל ולקרוא את הספר בלי הפרעה (ואז כשמפריעים ומבקשים עזרה בלכתוב לספר מחזור, גם על זה אני מסתכלת רק כעל עוד דרך להראות לעולם כמה אני מוכשרת בכתיבה) (ע"ע- דף של יב' 5 בספר מחזור). רק כשסיוון (כן הוא בן,  מה ההורים חשבו), זה שאחראי על לגרום לנו לרקוד במסיבת סיום, מתבלבל, ובמקום לקרוא לנו "מחזור ס'", הוא אומר "מחזור ל'" ומתנצל בטענה שהוא התבלבל עם בצפר אחר, אני מבינה שגם לאורט הוא הגיע, ושבעצם כולנו בתוך זה.. בום.. אנחנו גדלים. עוד רגע וימי השישי בעיר יגמרו,  עוד רגע ההברזות משיעור ספורט יהיו רק נקיפות מצפון כי עכשיו צריך לבוא להשלים בגרות... עוד רגע ואנחנו גדלים. אבל מה נטע, בסוף כן התלבשתי כמו פריקית... אז עד עכשיו השתדלתי לא לחשוב על זה בכלל. זה לא היה קשה במיוחד,  בהתחשב בזה שקשה לכל החברות שלי לדבר על זה, על הנושא הכאוב שלהן,  כדי שהן לא יתחילו בבכי קורע לב, אז הן תמיד מסיימות את השיחות האלה בטרם הן אפילו מתחילות.

     אבל תראו מה זה,  גם בלי לשים לב, אני גודלת. אני כותבת את הפוסט כמו חיבור לבגרות. אני מתאמנת במשהו שתמיד ראינו כמין דבר רחוק כזה שנראה נורא מפחיד.. מה זה אני אשב בכיתה בלי ללמוד כלום, יגידו לי נושא ואני צריכה להפציץ באיזה חיבור?? איך אני אעמוד בזה?? גדלנו ופתאום הפרספקטיבה השתנתה... וגם גילינו שכן מלמדים אותנו כמה דברים פה ושם. תכף גם זה יעבור.

     קראתי פעם משפט,  שהולך ככה- תמיד ידעתי שלהביט אחורה על הדמעות יגרום לי לצחוק, אבל אף פעם לא ידעתי שלהביט אחורה על הצחוקים יגרום לי לבכות. אז אולי עכשיו אני לא בוכה, ואני כותבת את הפוסט הזה, כמה לא צפוי, כשאני דווקא במצב רוח טוב, וכשאני לא מתוסכלת מהחיים.. אני רק נחושה להספיק עד הרגע הקרב ובא, כמה שיותר דברים טובים. היו לנו תקופות כאלה יפות... תקופות מאושרות ממש ומצחיקות ממש... פגישות עם כל החברות שהיו חווייתיות, ויש אצל כל אחת במחשב איזה תיקיה כזאת של "יומולדת 17 למאיה- ארוחת צהרים אצל רעות, מסיבת הפתעה אצל יובל וחגיגה בארומה" תיקיה שגורמת לנו לחשוב כמה אנחנו לא פוטוגניות, וכמה היה טוב. היו אהבות ויש  ככה   ____0____ זיכרונות וחיוכים שעולים בלי מישים ויש את המכתב בארון ואת הדובי על המדף ואת הכלב על המיטה ואת ההודעה בפלאפון, שמזכירים כמה היה טוב,  כמה היה מעולה.. כמה כל רגע שהתלוננתי לא היה שווה, כי היו אלף רגעים שהיה לי כל כך טוב(:

אתמול אני ואמא סידרנו את הספרייה;  נזכרתי פתאום ברגעים בילדות שלי.. בילדות הרחוקה.. נזכרתי איך הייתי בוכה כשקראתי את הספר הזה כי התמונה ממש עצובה.. (: נזכרתי איך התמונה בספר ההוא היתה ממש אהובה עליי כי היא הזכירה לי את הדרך לגן.. נזכרתי איך לא הייתי קוראת.. הייתי רק מסתכלת על תמונות D: . סידרנו את הספרייה, והגעתי למסקנה שאני לא רוצה לתת כלום מהילדות שלי לאחיינים שלי. שיבנו לעצמם ילדות משלהםJ בעצם שייקחו את "אליפים".. גם ככה חרא ספר.

      יש כל מיני זיכרונות: יש זיכרונות שגורמים לי להבין איזה מטומטמים היינו, יש זיכרונות שמזכירים לי איך את הילד היצור הזה,  שעכשיו אני לא מסוגלת לירוק לכיוון שלו, פעם חיבבתי... יש גם את הזיכרונות שמראים איך הכל משתנה.. איך החיים זה גלגל אחד גדול ואיך בהתחלה הרגשתי ככה ואז הרגשתי ככה ואז הרגשתי ככה... ועכשיו בכלל אני מרגישה שוב ככה... יש את הזיכרונות שגורמים לך לחשוב "איך לעזאזל פעם היינו ככה ועכשיו זה כל כך... אעעע ככה?"

    היו זיכרונות. אנחנו בתקופה הזאת שצריך לייצר אותם, וכולנו עשינו את זה, טוב מאוד אפילו. עכשיו צריך להתחיל ליצר זיכרונות חדשים. שבתקופה שנשב ונקלף קלמנטינות בספסל, נוכל להיזכר בהם.