החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

בחיי, אני עושה טעות אסטרטגית, לכתוב פוסט בשעה 00:40, בבלוג לא יוצלח, כשאין קהל קוראים בשעות האלו בכל מקרה. פתאום לבחור את יאיר לפיד לתפקיד שר האוצר נראה כמו שיקול הגיוני יותר.

נתחיל עם קצת עם מה שקרה בארץ, אתם יודעים, צריך למשוך קהל איכשהו.

אז, לגבי ביקור ברק אובמה:

איזה יופי, האיש החזק בעולם הגיע לביקור. לא, לא צ'אק נוריס, לא מאז שהוא הוריד את הזקן או עודד את כולם להצביע לביבי, בכל אופן.

מיסטר פרזידנט אובמה, הנשיא השחור הראשון של ארה"ב, וכנראה הפרנטר הכי אידיאלי לכוס בירה. אני יודע, אתם בטח בהלם עכשיו, שברק אובמה היה בביקור בישראל ולא טרחו לעדכן את זה בשום מקום. מקור ראשון, גבירותיי ורבותיי!

בכל מקום (או בכל פינה ב-YNET בכל אופן) טרחו לתייג את הנאום שלו בבנייני האומה "נאום היסטורי". בטח היסטורי, הוא חוזר על כל מה שאמר שכבר בפעמים הקודמות רק עם יותר מילים בעברית בשביל להתחבב על הקהל. זה ממש מזכיר לי ראפרים ישראלים שעושים ההפך.

אז, אז מה היה לנו? ברק אובמה מדבר על זה שארה"ב ערבה לבטחון ישראל? ברק אובמה מדבר על האיום האיראני? ברק אובמה מציע את פתרון שתי המדינות לשתי עמים וביבי מהנהן בהסכמה ומחזיק אצבעות מאחורי הגב? בחיי, לחברים היו פחות שידורים חוזרים.

וכמובן, להפגיש את מלכת היופי, טיטי, עם ברק אובמה. אני לא מבין את קולות המחאה, יש להם הרבה מן המשותף מלבד צבע העור: שניהם... אההה... רגע, אמממ... רוצים שלום עולמי!

אני די בטוח שמאותה סיבה בחרו בלינה מחול בגמר דה וויס, בשביל להפגיש אותה עם אבו מאזן.

לגבי המשחק מול פורטוגל:

וואי, הייתה לי בדיחה ממש טובה, הכי טובה ומפתיעה ששמעתם בחיים שלכם, אבל ממש בדקה ה-90 החלטתי לא לפרסם אותה והיא לנצח תהיה גרועה.

לגבי התפרקותה של My Chemical Romance:

מיליוני אימואים ברחבי העולם חתכו ורידים כשקראו את הידיעה הזאת. אני לא מבין למה הם חותכים ורידים וקוראים חדשות תוך כדי.

לגבי ליל הסדר:

עדיין אין מה לכתוב לגביו. לא ממש טרחתי לסדר את החדר שלי, מלבד כל החומרים של הפסיכומטרי. הספרים שמורים ליד השלדים בארון (היי, אם מישהו צריך, אבל שימחק את כל התשובות לבד!).

כמובן שאני צריך להתכונן לעוד ליל סדר אשכנזי. כמו בכל שנה, לסרב בתוקף לגפילטע פיש. כמו בכל שנה, למצוא את האפיקומן ולא לקבל כלום. וכמו בכל שנה, לאבד את האוויר בזמן הברכות, לקלל, ולשאול איפה-האוכל-כוסעמק-ערס-לא-הלכנו-40-שנה-במדבר-כדי-להתחיל-לאכול-אחרי-הרבה-דיבורים.

לגבי הפסיכומטרי:

קודם כל, אל תשאלו "איך היה?". התשובה שלי לוטה בערפל יותר ממצע הבחירות של הליכוד (איפה הייתי עם הבדיחות האלו לפני חודשיים?).

התשובה שלי לכולם היא "ככה-קקה", או "היה יכול להיות יותר טוב", או "לא יודע", או "וואי, מקווה לטוב", או "היה מבחן הוגן, אין לי מה להגיד חוץ מזה". תפסיקו לשאול אותנו, נבחני הפסיכומטרי, איך היה. די. זאת התעללות. אין פאקינג מושג!

בכל אופן, אחרי שבועיים של חופשה בבית שבהם למדתי באופן רציני לבחינה (פותר שאלה - בודק אם קרה משהו בפייסבוק - פותר שאלה - בודק אם קרה משהו בפייסבוק. זה הרבה יותר עצוב כשהשאלה נפתרת בדקה) ניגשתי לבחינה ביום חמישי האחרון בבר אילן.

הגעתי לשם איזה 45 דקות לפני תחילת הבחינה. בניין 507. כיתה 105. היא הייתה נעולה, תהיתי "כולם פה לכיתה 105?" זרקתי לאוויר לעברם של מלא תלמידי פסיכומטרי זרוקים ולחוצים. אני עמדתי שם בלחץ מהבחינה והתנשפתי. איזו בלונדינית יפה שלחה לעברי חיוך כשראתה אותי לחוץ. אני התיישבתי, היא הלכה לכיוון החלון והתמחתה שם. גם קלטתי לפתע שיש לה אחלה גוף. באופן לא טיפוסי ולא שגרתי לאופי שלי, החלטתי לגשת אליה ולנסות להתחיל איתה, קצת משהו שיסיט את הראש שלי מהמבחן. בחרתי במשפט הפתיחה הכי גרוע אבל מבוסס סיטואציה שמצאתי: "ממש מדכא אותי שנבחנים בפנים עם כיסאות סטודנט ולא שולחנות, אני לא רגיל לזה."

"שטויות, זה טוב אם זה הדבר היחידי שמדאיג אותך."

החלפנו עוד כמה מילים בנוגע לפסיכומטרי (ולא מילים של הפסיכומטרי כמו קלונס, אישקוקא ואיספלנית), "זה הפסיכומטרי הראשון שלי, ואני בת 29."
"את בת 29?! את לא נראית." ברגע זה, ידעתי שהסיכויים שלי להצליח איתה אפסיים. "מה עשית עד עכשיו?", שאלתי.

"למדתי משהו אחר"

"מה למדת?" "משחק"

"אה, מגניב! והחלטת שמשחק לא מספיק רווחי אז החלטת לעשות פסיכומטרי?" (A BURN!)

"לא, ממש לא, אני דווקא מרוויחה לא רע. אני שיחקתי בכמה הצגות ובהצלחה נורא מוצלחת בתיאטרון הבימה."

"באמת? איזו הצגה?"

"'כי בנו בחרת', היא נורא מוצלחת, היא הועלתה כבר יותר מ-300 פעמים."

"טוב, מצטער, לא ממש בקיא בתיאטרון אז לא שמעתי עליה, אבל לא רע. אז מה את הולכת ללמוד?"

"אני רוצה להתחיל ללמוד סוציולוגיה, זה תחום שתמיד עניין אותי."

"אז את עוברת מתחום לא רווחי אחד לתחום לא רווחי אחר?" נאמר עם חיוך, כמובן.

"כן, כנראה שכזאת אני."

בין היתר היא הציגה את עצמה ואמרה שקוראים לה נגה. אני אמרתי לה שקוראים לי חן.

"מאיפה את?" "במקור? מ[הכנס שם של חור בצפון], אבל אני כבר גרה 9 שנים בתל-אביב. ואתה?"

"אני מכפר סבא"

"אה! בן הזוג שלי במקור מכפר סבא!" סליחה, זה הרגע שידעתי שהסיכויים שלי להצליח איתה אפסיים. היא גם אמרה את זה בקול כך שיש מצב שכל הגברים שהיו באותו המסדרון חשבו לעצמם "איזה באסה לו" באותו הרגע.

עוד קצת סמול-טוק. עוד קצת הכנות למבחן. איחלתי לה בהצלחה וכל אחד התמקם איפשהו. בתחילת אחד מהפרקים של הכמותי נכנסו יונים לכיתה והתחילו להתעופף שם. אולי אם אחת מהן הייתה מחרבנת עליי, היה הולך לי טוב יותר.

אז החלפתי איתה עם מילים אחרי הבחינה, "טוב, נראה אותך בכפר-סבא!" "כן, נראה אותך על הבמה או משהו..."

התקשרתי ליידע את אמא שלי שסיימתי את הבחינה, היא התקשרה ליידע אותי שיש הצפה בכל הבניין. מוזר, כי עוד לא הגעתי הביתה והתחלתי לבכות.

נכנסתי הביתה. הבניין בהחלט היה רטוב, והדבר היחיד שהטריד אותי באותי הרגע היה לחפש את ההצגה "כי בנו בחרת".

ולרגע נדהמתי - זאת ההצגה של יוכי ברנדס! אמא של נדב! חשבתי לעצמי שזה צירוף מקרים אדיר. חיפשתי את נגה בשמות השחקנים, רואה את שמיל בן ארי, רואה את עפר שכטר ורואה את השם נגה שחר. רגע, נגה שחר? השם הזה מצלצל לי מוכר. החיפוש הראשון בגוגל הניב את הכתבה "נערת הפלייבוי הישראלית נגה שחר בתפקיד ראשון בתיאטרון". אני בכיתי מצחוק. באמת. היא עשתה עוד כמה דברים בטלוויזיה חוץ מזה, ואני פשוט חשבתי לעצמי שיצאתי קצת מטומטם שלא זיהיתי אותה. אבל, היי, מסתבר שגם מפורסמים הם בני אדם, והיא הייתה בחורה חמודה למדי.

וזהו הסיפור על חן, שהתחיל עם שחקנית במקום להתמקד בפסיכומטרי.

אבל יצאתי מעבדות לחירות! אז שיהיה פסח שמח וכו'

וקחו, מהחדש של ג'ים ג'יימס (סולן מיי מורנינג ג'קט)