החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

לאור המצב החלטתי לראות אמש את "אפס ביחסי אנוש". המצב, להגדרתי, הוא "היי, יש סרט ישראלי טוב בקולנוע, למה שלא נלך לתרום קצת?". בלי שום קשר לפוליטיקה. ואז, במהלך הסרט המצויין הזה, חמאס מימש את האיומים שלו לתקוף בתל אביב ב-21:00. הוא קצת איחר. בכל זאת, כשאתם מבטיחים אירוע גדול אתם צריכים קודם כל מופע חימום, או הפסקת פרסומות.

אוי, האבסורד. על מסך ענק מופיעה דאנה איבגי במדים, הסרט עוצר, ומכריז קריין באולם להתרחק מהשורות הראשונות, להיצמד לצדדים. נותרו שני זקנים שישבו לידי להישאר במקום שלהם. אף אחד לא יזיז אותם. כל השאר פשוט בהו זה בזה, שלפו את הסמארטפון כדי לצלם את המאורע וחיכו להמשך הוראות. "חזרה לשגרה", הכריזו. אפילו פעמיים. חייב לומר שלראות סרט על צה"ל כשברקע יש את האבסורד הזה מוסיף נפח אפילו יותר טוב ממשקפי תלת מימד.

כבר כתבתי פוסט כאן כשחל מבצע "עמוד ענן". הוא צבר פופולריות יחסית לשאר הבלוג השומם הזה. הגעתי לעמוד הראשי נענע10, ועד היום זאת הגאווה היחידה שלי בחיים. לכתוב כאן שוב פעם פוסט בנוגע למצב בחוץ על מנת לצבור פופולריות, מרגיש לי כמו אלו ששמחים שישראל במלחמה כי זה עוזר להם להרוויח כסף - אזרחים עובדי צה"ל.

אבל לא תכננתי. לא תכננתי בכלל לעדכן את הבלוג הזה בפוליטיקה. אני שונא להביע דעה פוליטית ואני שונא לקחת צד, אבל התעצבנתי.

לא התעצבנתי על ממשלת ישראל שיורה על עזה, לא על ממשלת חמאס שיורה על ישראל ומפסיקה סרטים באמצע, ולא על נבחרות גרמניה והולנד שהשפילו את ברזיל אהובתי.

התעצבנתי על יואב "הצל" אליאסי.

למי שלא עודכן ומקבל את העדכון דרך הבלוג שלי, שזה ממש מפתיע, אז הנה הנתונים ממה שאני שמעתי עליהם.

קבוצה של פעילי שמאל החליטה לצאת להפגין בת"א, דווקא בצל הטילים ודווקא כשמחלקת הפרומואים של החמאס מאיימת להפיל להם טיל על הראש בשעה 21:00. הפגינו, אתם יודעים, כרגיל. נגד הכיבוש, נגד רצח חפים מפשע בעזה, נגד שפיכות דמים. דברים שטותיים כאלו.

ואז, "הצל" בכבודו ובעצמו, אירגן לעצמו את משפחת חסרי הטאקט, "האריות של הצל". קבוצה שמורכבת מאוהדי בית"ר, מאוהדי מכבי תל-אביב, כנופיית "אל יהוד", "כהנא חי", ועוד כל חבר'ה שההגדרה הלא רשמית שלהם היא "ערסים". קרא להם בפייסבוק לבוא ולהפגין... נגד המפגינים.

לא להפגין נגד הערבים, לא לבוא ולעמוד בצד השני ולצעוק "מוות לערבים" או "שצהל יכנס באמאמאמא של הערבים כושלאמא שלהם" ושאר פנינות חוכמה. לא. לבוא לת"א, להתאגד קבוצה של כמה מאות, ולהפגין נגד פעילי שמאל. אם יהיו מכות, למה לא. אם הרבצת לשמאלן מסריח מקומך בגן עדן מובטח.

אני לא יודע מה הלך שם בדיוק. לא נכחתי. שמעתי שאת אחד ממפגיני השמאל הטיחו על הרצפה ובעטו בו, ועל אחד אחר זרקו כסא, ושהמשטרה די התעלמה מכל העניין הזה, אבל גם לא אם היו מדווחים שהיו מכות הייתי יכול לנחש בעצמי.

כמובן, כל מי שהיכה מרגיש גבר גבר עם עצמו. גם אם יקחו אותו למעצר, הוא יטרח לחבוש "כיפת ברזל" על הראש להגנה מהטילים של המערכת המשפטית. ובינתיים, השנאה ממשיכה. 

זאת, גבירותיי ורבותיי, ההגדרה האמיתית של "אפס ביחסי אנוש".

אבל מהם לא ציפיתי לכלום, לא מ"הצל", שעושה מוזיקה גרועה ולא מאדי ודר שמדי פעם עושה מוזיקה טובה וגם החליט לצאת על ישראל, אלא ציפיתי מחברים שלי שיהיו קצת יותר משכילים. כתבתי להם בווטסאפ על המקרה, הם כינו אותי "שמאלני". נניח. לא אכפת לי שהם מחזיקים בדעות ימניות, התעצבנתי שזה היה נראה להם לגיטימי שאנשים עם דיעה שונה משלהם יקבלו מכות. 

ואני? לפני שתקראו לי פה "שמאלני מסריח" או "ימני מסריח" או סתם "מסריח" כי לא התקלחתי, תקראו שוב ותבינו שלא הבעתי שום דעה בעד או נגד הפלסטינאים. הבעתי רק דעה נגד אלימות ואטימות. זה מרגיש לי כמו שידור חוזר לטעון שאני נגד קטל משני הצדדים, אבל הגעתי למסקנה שזה לא יפסק בזמן הקרוב והשנאה תמשיך לכאן ולכאן. אני פשוט תומך בליברליות, חופש ביטוי (ואני הולך למחוק תגובה של כל מי שיכתוב משהו נגדי) ושאנשים מדי פעם יסתכלו על התמונה הגדולה וימנעו אלימות מיותרת. זה פשוט מרגיש לי מטומטם שאנשים הולכים מכות ברחוב בגלל דיעה פוליטית כשברקע יש טילים שמנסים להשמיד אותם, בין אם הם בימין ובין אם הם בשמאל. למה להשמיד גם מבפנים?

אמרו DIE לאלימות.

אה, ובבקשה, אני סתם פורק עצבים, אל תהפכו את זה לויראלי. אין לי חשק שהאריות של הצל יגיעו אליי הביתה. תודה.

[קולנוע לב תל אביב, אתמול. הטילים מפלגים את העם.]

[וואו, תאמינו לי שכתבתי את הכותרת הזאת, ורק באמצע הפוסט קלטתי שזה הנושא החם?]

התחזית הצפויה לכותב הנאמן: אחרי חופשת החגים, החופשה תיארך עוד יותר.

אני יודע שהחגים תמו. מראש השנה לא עדכנתי, ביום כיפור צהלתי ושמחתי, ובערב החג של סוכות א פוטרתי.

Wait, what?

נו, טוב, כמו שאמרו ברצח רבין - שלום, חבר. בעצם.. לא, התכוונתי לדבר השני - הכתובת הייתה על הקיר.

כבר חודש לפני הפיטורין עשו לי שיחה מקדימה. אמרו לי שאני אתחיל לעבוד כמו שהם מצפים ממני לעבוד, ונתנו לי שבועיים נסיון. הפצצתי בשבועיים האלו. המכירות שלי היו גבוהות, ועבדתי בפחות אדישות (ועדיין קיבלתי איזה 4 משמרות. אמ.) ונאלצתי לדווח לתום האחמ"ש אחרי כל משמרת מה היה הממוצע מכירות שלי (קפיטליזם זה כיף) והוא גרר אותי כל יומיים כמעט לשיחה. אבל זה ירד בהדרגה. הממוצע שלי פחת ופחת, איזה שולחן גם התלונן עליי בגלל משהו, ואני מניח שהם איבדו את הסבלנות שלהם. המנהלת הודיעה לי ממש אחרי יום כיפור שאני כבר לא אוכל לעדכן את הפייסבוק שלי בשירי בלאק. שאני נאלץ לעזוב ושאשלים את המשמרות שלי לשבוע הזה אם אני מעוניין.

כן, תם לו רומן של 3 וחצי חודשים עם הבלאק. אינספור שירים שפרסמתי בפייסבוק. גלעד שליט הספיק לחזור הביתה. הספיקו לעדכן בחדשות שגלעד שליט אכל צ'יריוס עם חלב 3%, שהוא שתה כוס מים, ולאחר מכן הלך 17 צעדים מהמטבח עד החדר שלו וצפה בתמונות של ביבי נדחף לתמונה שלו. כמה מטא.

הפייסבוק מחולל פלאים. כשכתבתי שאני מובטל קיבלתי הצעת עבודה מעניינת מבן דוד של בעלה של אחותי. הוא הפנה אותי למישהו (דימה), שהפנה אותי למישהו (ניצן), שהפנה אותי למישהו (משה). הם עובדים בחברת ההייטק מרוול (ולא הקומיקסים!) שמייצרת בין היתר מעבדים וצ'יפים למכשירי סלולר. יש להם לקוח נורא גדול, סמסונג שמו, שמשיק מכשיר חדש. ומכיוון שרוצים לראות שהמעבדים עובדים כמו שצריך, צריכים עובדים ישראלים לעבודה זמנית שיריצו עליו סדרת בדיקות באירופה! בלונדון! בשטוקהולם! במילאנו! בפרנקפורט! בפריז! ובורשה (??)

וואו! מדהים!

איך פינטזתי. איך פינטזתי על לעבוד את השעות היומיות שלי, עד 21:00 בערב, ולקחת את האש"ל ולהשתכר איתו בפאב ליד המלון, להעלות איזו מקומית או תיירת לחדר שלי "I was Israeli soldier, I kill arabs, now hi tech!" במן עילגות מושכת ושקרים לבנים. איך הייתי מעדכן את הבלוג בתכיפות בסיפורי אירופה, איך הייתי יודע מה זה להיות לבד ועצמאי בחו"ל, ולקבל את הכסף שחסר לי לטיסה לניוזי ואוסי.

כל-כך פינטזתי, אבל לחיים יש דרך מעניינת להכניס לך בעיטה לפרצוף.

מה, מה פתאום אתם מתקילים אותי בשאלות לוגיקה? מה לפתור לך את האלגוריתם הזה עכשיו? אני יודע שזה לא מורכב, אבל הראש שלי כבר שנים מרחף במקום משלו ולא מתייחס לזה. גמגמתי להם, והראיתי להם שהאייקיו שלי יותר נמוך מטיריון לניסטר. אחרי הראיון, הם העדיפו להעסיק 1027 מחבלים עם דם על הידיים במקום להעסיק אותי.

היה לי כל-כך הרבה זמן לעדכן פה, עם הבטלה בבית, אבל עדיין לא עשיתי את זה. בכל זאת הצלחתי לנצל קצת את החופשה שלי בשביל לעשות דברים, ואפילו לטייל בארץ, כדי שהבגדים שקניתי לטיולים יעלו אבק מהמדבר ולא מהאבק בחדר.

טיילנו, יום אחד בודד ופעוט בנחל משמר ליד ים המלח. שהיו בו אנשים, אבל לא יותר מדי, וזה טוב ללכת למסלול לא מיינסטרימי בסוכות, כי כל השאר היו מלאים באנשים. כמובן שאני נוטה לאבד אמונה בחברים שלי, משני הצדדים. תמיד צריך להיות מישהו שעיר לעזאזל, וזה אני. אבל אם לא הייתי תופס את התקן הזה כנראה שהייתי נטול חברים. אבל כשהולכים 5 וחצי שעות במסלול, ו-90% מהזמן זה פשוט בדיחות על חשבוני, אני יכול רק לשמוח שאולי לפחות אני הנושא שמאחד את כולם יחד לפני שאני אלך לקפוץ מצוק אל מותי.

נכון ליום כיפור, הכנתי את טבלת השמוקים. תמיד כשמישהו אמר משהו שעיצבן אותי, נורא, והכניס לי מתחת לחגורה יצא לי למלמל "שמוק" ואמרתי לו בצחוק "קיבלת נקודה". ביום כיפור התאפסו לכולם נקודות השמוק (רואים? אני כן עושה משהו לפי הדת) והתחלתי רשימה מסודרת כדי לראות מי ינצח בשנה הבאה. למרות שעם כמות השנאה העצמית שלי, יש מצב שאני הזוכה.

רוצים דוגמאות לאנשים שקיבלו ניקוד?

[ברדיו: אתם צריכים נהג אחראי שיחזיר אתכם בחיים בלה בלה בלה]

אני: כן, אני לא בטוח שזה אני, יש מצב שתמותו.

נדב: כן, נמות מזקנה.

[בעצירה בטיול הנ"ל]

אני: טוב, בואו נעשה חידון פילים. למשל, פיל שאוהב ילדים.

ענבר: פדופיל.

אני: פיל בסיגריה.

אור: פילטר.

תומר: פיל שהוא חן... טפיל.

[ובדרך חזרה ממנו]

אני: ענבר, תארגן לנו איזה דאבל דייט.

ענבר: טריפל דייט אפילו! כיתה שלמה אני אסדר לך! כיתה ו' כמו שאתה אוהב.

תומר: הוא אוהב ז'.

נדב: עד שיגיע הרגע שלך עם בחורה ותשלוף את הקונדום מהארנק היא תשאל "מה? עדיין מייצרים כאלו? זה פריט לאספנים!"

כמה אהבה.

אה, אז כן, בנוגע לכותרת - אין לי מושג מה קורה אחרי החגים.

אני עדיין מובטל, אבל לפחות יש לי את האינדינגב בסופשבוע הקרוב.

צפו לסיפורי קרב.

עד כאן, וללא תואר מקדים,

ח"ן (חיפשתי, נכשלתי)

פל"ר (פרנסה לכיס רציתי)

שומע את השיר האדיר הזה: