אני מסתכלת על הצלליות שלי על הרצפה
והמחשבות שלי לא מבינות אחת את השניה.
המצב מושלם, אבל אפילו לא קרוב.
אנחנו מתמזגות באופוריה מושלמת בזמן שהכל מתפרק לרסיסים מסביב.
כל שבוע זה חוזר על עצמו, התחנונים האלה למשהו טוב שכביכול כבר שם
ואת תמיד מחייכת אלי את החיוך הזה שלך שאני לא יכולה לעמוד בפניו.
פרצופים מתחלפים על רקע מנגינה שתמיד נשארת.
מי מבדיל בכלל בין האהבה לשנאה היום...
ככה זה כשהכאב ננעל על טייס אוטומטי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
