אני מתגעגעת לכולם. לא כל הזמן ולא במקביל, וגם לא לכולם כשחושבים על זה, אבל אני מתגעגעת לכל מי שההחלטה שלי לגביו לא הייתה שלמה. הכי הרבה לבן כמובן. לפני כמה חודשים זה היה הרבה יותר גרוע, תחושה כל כך חזקה שבכלל לא ידעתי לפני, שאני מסוגלת להרגיש משהו בעצמה שלה, ולפני זה לא הרגשתי שום תחושה, כי מה שזה לא היה שהרגשתי אז, זה היה חזק מידי בשבילי מכדי לפענח מה זה בכלל. הגעגוע של עכשיו הוא הד חיוור, מחשבה עמומה וקלה לביטול של "היי אולי אני אתקשר ל-X". קלה לביטול, אבל חוזרנית וגורמת לי לספקות. 

אני לא יודעת איך לצאת מהלופ שאני תקועה בו של לבחור אנשים לא מתאימים ואז לעשות להם מבחנים שאני יודעת שיכשלו בהם ואז להיות מאוכזבת שהם נכשלים. הלוואי שהייתי מבינה לפחות למה אני עושה את זה. פחד זו לא סיבה מפיק טובה יותר. גם זה שטוב לי לבד זו לא סיבה מספיק טובה. גם לא חוסר זמן. 

אני לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי. אני לא יודעת למה אני עושה דברים באופן כללי. למה אני עושה משהו?

על הצד החיובי נחמד בעבודה הסודית ונחמד בתחביב המסתורי וכיף להיפגש עם חברים ולדבר על פוליטיקה ולומר שאין למי להצביע, כי פאקינג אין למי להצביע! אין למי!

אני באמת רוצה להיות בוגרת ומאושרת והכל! אני רוצה הכל.

אבלין, כולל להמשיך להיות פגומה מהיסוד, כי זה מה שהופך אותי למעניינת, לא?