איך זה ש....
תמיד ביום שישי או בערב חג, תגיעו לפיצוציה/מכולת או כל מקום אחר שמוכר עיתונים. ה'ידיעות' נגמר מזמן, נשאר רק מעריב וגם הוא עם שאריות של ארטיק שנפל עליו. למה? הבנתי שאחד נמכר יותר מהשני אבל אחרי כל כך הרבה שנים, לא לוקחים את זה בחשבון?
איך זה ש...
תמיד ביום שישי או בערב חג, כשאני יורדת למטה מסיבה כלשהיא (הפעם זה היה בשביל לכסח את השכנה שנכנסה לי בפעם השלישית ברכב. נמאס לי שעל הרכב השחור שלי יש שאריות מהרכב הלבן שלה), תמיד יש איזה שכן או אפילו משפחה שלמה של כאלה שכבר מהצהריים לבושים במיטב בגדי החג, מריחים כמו גלון של בושם זול, מחזיקים לפחות סיר ולרוב גם דברים עטופים בנייר כסף והם תמיד, אבל תמיד נראים הכי מדוכאים בעולם. למה?
איך זה ש...
כשאת אומרת 'לא' לזאת ואומרת 'לא' לאלה, 'לא' להם, 'לא' לה ובטח 'לא' גם לו, איך זה שבסוף את נשארת לבד בערב הפסח? אם זה היה מזיז לך, היית זזה אבל זה כנראה לא מזיז לך אז את כותבת לעצמך דרך הבלוג שלך. אולי זה פתרון טוב, אחרי הכל הגיע שקית ירוקה ומדיפת ניחוח שיכרות. נשב לבד ונעשה סדר. אני עומדת לחשוף סוד גדול מעברי שאולי לא יענן אתכם אבל הוא בטח ובטח יעלה לכם חיוך אם באמת תנסו לדמיין את זה – עשיתי פעם סדר לבד. לא, לא. לא לבד במשפחה/חברים שהזמינו אותי והייתי מנותקת משורשיי. לבד יעני – לבד. אני לא בטוחה שיש עוד הרבה אנשים כמוני בעולם הזה – לפחות לא בנקודה של הסדר לבד – אבל יש משהו שמאחד את כולנו. לעשות את הסדר לבד זו חוויה ששולחת לכם את המחשבות למעלה ולמטה. קראתי, שתיתי, אכלתי, בירכתי כאילו אני מנהלת סדר כהילכתו. אפילו חילקתי לעצמי אחרונה מהחצי מצה שהרכיבה את האפיקומן, שרתי את הקושיות ועל פי מיטב המסורת, פתחתי לאליהו את הדלת. אחרי הכל..אני הייתי צעירת הסועדות...
איך זה ש...
בקטע השני יש יותר מילים מהקטע הראשון ובשלישי יש יותר מהשני. אולי זה אומר שבזה יהיה יותר משניהם גם יח...החלטתי שלא.
איך זה ש...
אני מתיישבת לכתוב על דברים ברומו של עולם (כמו העובדה שגוגל השיקו את שירות האדסנס שלהם בעברית ואם זה מעניין מישהו אני שמחה בשבילו) ותמיד לא נגמרות לי המילים. אני יכולה לספר על ה 24 האחרונות בחיי כאילו היו רשימות שינדלר מאז עליית הנאצים לשלטון ועד התפוגגות ענני הנשורת מעל נגאסאקי (העיר השניה שהופצצה שתבינו שזה הרבה זמן).
בכלל, עוברים עלי דברים טובים בשנה האחרונה. לאחרונה – ועכשיו עבר מספיק זמן – הועברתי או יותר נכון עם שיא הצניעות קודמתי לתפקיד מאד...אני לא רוצה לכתוב בכיר אבל מעניין מאתגר וייחודי.
פתאום הרגשתי כמו מישהי שצטרפה למוסד. כל הדלתות והסודות נפרשים ונפתחים בפני כאילו הייתי סוג של אדם שמישהו יכול לסמוך עליו (אני מדברת בעולם האמיתי. בעולם המקוון לא תמצאו הרבה דמויות וירטואליות שאפשר לסמוך עליהן כמו שאפשר בעינים עצומות ובדלת כספת פתוחה לסמוך עלי).
אני מרוצה מאד מהבדידות ששמו אותי בה. אני יושבת וצופה על עיר יפה וים גדול. ים גדול שבכל פעם שאני מסתכלת עליו אני אומרת לעצמי – למה אני לא בים? ולאחרונה אני פשוט לוקחת את התיק שהכנתי מראש, מחליפה בגדים בשירותים/מקלחת פרטיים שלי ויורדת לשיזוף בשמש חורפית ורוח אביבית.
הדבר היחיד שלא רציתי זה להישאר לבד בפסח הזה ולא בגלל שאני לא אוהבת את נוכחותי. אני אוהבת אותה מאד ובדרך כלל מעדיפה להיות בנוכחותה של נוכחותי מאשר בנוכחותם של הנוכחים רוב הזמן.
אז איך ומה קרה?
פסח הוא מקרה מצער של טראומת ילדות. אני די בטוחה שלמושג 'דוד פסח' אותו חרטו לי במוח האווזה והצב מ'פרפר נחמד', הייתה השפעה על העניין. לא ניכנס לפרטים אבל אני לא אוהבת להיות לבד בפסח. אז למה אמרתי 'לא'. כי כשאני אומרת 'לא', לא הרבה מבינים למה אני מתכוונת.
TheRaveN
ואם יוצא לכם לעבור היום במדרכות תל אביביות, מי יודע? אולי תראו אותי הולכת שם לבד עם ג'וינט וכלב שאני שומרת עליו לשבועיים. אולי תשמעו אותי צוחקת מתוך איזו מרפסת גבוהה. אולי תחפשו עם העיניים סימנים אבל מאוחר מדי, אני כבר לבד. וגם אם מישהו היה מוצא, היה דופק בדלת, היה זורק אבן קטנה מהחלון ומחייך כדי שאזמים אותו למעלה. גם אם היה מגיע מישהו, היה בורח כי הייתי שולפת עליו ציפורניים או מזיינת אותו או משקה אותו או ממסטלת אותו או עושה לו את המוות שירד לי כמו שצריך או שעושה לו ביד שעה ואז הוא היה שלי כל עוד ארצה בו.
כמעט שכחתי- חג שמח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TheRaveN 2.0