אני לא יודעת למה, אבל בימים האחרונים אני ממש עצבנית.
מן עצבים כאלה שכל הזמן גועשים, אבל רק מתחת לפני השטח.
מתח כזה שלא נוטש אפילו לרגע.
מתח שכשלא שמים לב הידיים מתחילות לרעוד בגללו.
ובגלל המתח הזה, כל דבר קטן מוציא אותי מדעתי, החל מנהג על הכביש וכלה באיזה משפט שאמא שלי יכולה לומר בתום לב.
אין לי מושג למה זה ככה, אני באמת לא מצליחה לחשוב על שום תרוץ ראוי שבגללו נעשיתי כל כך מתוחה בשלושת הימים האחרונים אבל לעומת זאת יש לי ניחוש לא רע מתי זה התחיל.
זה היה ביום שני (טדאם טדדדאם. סתם, זה בכלל לא כזה עניין), אמא שלי הייתה אמא שלי, ואני חזרתי להיות אני הישנה שלוקחת את אמא שלי ישר ללב.
אני מניחה שכל אחד מכיר את העניין הזה (ומי שלא – בורך) שהמגרעות של ההורים שלך נראות לך נוראיות שבעתיים מהמגרעות של האדם הנורא ביותר עלי אדמות (טוב, נו, אז טיפה הגזמתי).
כשהייתי קטנה זה היה מוציא אותי מדעתי שהייתה יוצאת בצורה בוטה למדי הישר לכוון אמא שלי שהייתה לוקחת את זה בתורה ללב (אבל כלום לא היה משתנה).
אבל מאז שהיתי קטנה עברו כמה שנים, וקצת (אבל ממש טיפונת) התבגרתי ולמדתי (משיכה קלה בזקן, אויש, בעצם אין לי) לא לקחת ללב (וגם שמותר לה לא להיות מושלמת).
אבל ביום שני שוב היא הוציאה אותי מדעתי, בגלל שטות יש לציין, כלומר אז לא חשבתי שזו שטות (ולמעשה גם עכשיו אני לא חושבת ככה, אבל אנשים חכמים ואובייקטיביים אמרו לי שזו שטות אז מי אני שאחלוק עליהם).
מאז הידיים רועדות לי כשאני לא שמה לב.
נראה לי שזה אלוהים נוקם בי על חילול כבוד ההורים.
בכל מקרה, אלוהים יקר שלי, אשמח אם זה יגמר. הפתיל הקצר הזה מתקצר והולך, ואיו לי חשק להתפוצץ היום בערב, יש לנו איזה תכנון לקפוץ לכמה מקומות ומצב רוח טוב יכול לשדרג את כל העסק.
קיבלתי מכתב מאוניברסיטת תל אביב שמודיע לי שקבלתי לחוגים שהתקבלתי אליהם מבוטלת כי לא שלמתי מקדמה (טוב נו, בהתחשב בעובדה שאני לא רוצה ללמוד בתל אביב ושבגלל זה לא שלמתי את המקדמה זה בסדר, לא געיתי בבכי), למטה הייתה חותמת שעליה כתוב שאם אני רוצה בכל זאת לשלם אני יכולה, ואז אני אתקבל.
ואני אומרת, זה עמוד שדרה זה?
זרקתם אותי, ואחר כך אתם באים להתחנן שאני אחזור?
אפילו אני בתקופות הגרועות ביותר שלי לא הייתי כזו רכיכה...
אם כי החיזורים בהחלט מחמיאים, אין מה לומר.
אם אני אתגרש אני מבטיחה ללכת ללמוד באוניברסיטת תל אביב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
