שלכת

ועכשיו קצת תנ"ך (זהירות דוסים) ראו הוזהרתם:

באחד המקומונים שלנו פרסמו השבת כמה שירים של מאיר אריאל, אחד מהם נקרא רחל (כמדומני) והבחיר התעקש לקרוא לי אותו בקול, מה שכמובן הביא לי את הג'ננה.

זה היה מוזר מאוד, כי מוקדם יותר באותו יום כשהיינו בסטימצקי והצעתי לקנות ספר שירה, הוא הנהן לשלילה במהירות האור, אבל כשהגענו הביתה פתאום קריאת שירה נהייתה לו לתחביב שכזה...

בכל מקרה, בשיר הוזכר הארוע שבו יעקב פגש ברחל, ארוע שכלל רועים ובאר מים.

אני לבושתי, לא זכרתי שכך פגש לו אחד מאבותיי באחת מאימותיי, בכלל בשנים האחרונות הידע שלי בכל מה שקשור בתנ"ך ויהדות בכלל הולך ומדלדל, פשוט הפסקתי ללמוד מקצועות יהדות לחלוטין.

בושה.

אז הבחירון שלי הביא תנ"ך והוכיח לי שחור על גבי גויל (סתם, זה היה נייר) שהוא ומאירק'ה עדיין צודקים.

מה שפתח שיחה קצרה בעניין הבארות הרועים והנשים במקרא.

אפילו מוחי הלא משומן כדבעי, הניב לי מיד לפחות שלשייה של סיפורים שכוללת את הנ"ל.

רבקה פגשה כך באלעזר שנשלח ע"י אברהם למצוא אישה ליצחק (אלוהים, זה נשמע כמו תסריט טוב לימי חיינו), משה פגש כך בציפורה וגם יעקב כאמור פגש כך את רחל בת לבן.

אני מאמינה שחיטוט טוב אולי יניב עוד כמה כאלו.

אם כך, מסתבר שהבאר הייתה השדכנית המקראית.

וזה דורש עיון.

אז עיינו בעניין שלוש וחצי שניות:

אני אמרתי שבמחשבה שנייה  זה הגיוני, הרי בעולם העתיק לא היו ברזים וצינורות, והיה צורך ללכת להביא מים מן הבאר מה שהפך את הבאר לברזלים של השכונה.

אז אם היית רוצה להכיר מישהו, הכי כדאי לך היה ללכת לבאר, מתישהו הוא או אחד מבני משפחתו היו מגיעים לשם לבטח.

ואז הבחיר הביא אותה ביציאה:

מעתה אל תאמר פיק אפ בר, אלא אמור פיק אפ באר...

ואם עד עכשיו לא האמנתם, אז עכשיו בטח תסכימו שההיסטוריה משחזרת את עצמה.

לא?