שלכת

מבחן אחד מאחורי.

עכשיו יש עוד אחד בספטמבר וארבע עבודות משמימות במיוחד (שדווקא סופסוף התחלתי לטפל בהן) ויש לי תואר ראשון!

זה נשמע מעט, וזה אכן מעט, אבל בשבילי זה נראה כמו מסע עינויים ארוך ומשמים להחריד. אני מזכירה לעצמי לפעמים שאנשים נורמאליים אומרים שזה מעט.

המבחן היה בסדר.

היה לי הרבה מזל. לו הייתי משווה את רמת המוכנות שלי למבחן הזה למבחנים שעשיתי לפני שנתיים או אפילו שנה, הייתי אומרת שלא הייתי מוכנה כלל. ידעתי את החומר בצורה חלקית ולא חזרתי עליו כיאות.

אבל כאמור, היה לי מזל.

השאלות היו בדיוק על הנושאים שהכרתי, ולפני המבחן היו כמה חברה שעברו על רגל אחת על כמה מהנושאים שנשאלנו עליהם, אני הייתי שם והקשבתי.

אז לא נראה לי שאני אקבל 90 (הציון שיש לי בקורס בסמסטר א'), אבל אני אסתפק גם ב70 העיקר שזה כבר מאחורי.

איזה בזיון, פעם 70 היה בשבילי כמו 30, התדרדרות הדורות...

עכשיו אני הולכת לאכול צהריים ולחזור ללמוד.

אני יודעת, הלקוניות המשמימה הזו היא תוצאה ישירה של החרבה שעוברת של המוח שלי לאחרונה ודווקא היו לי אי אילו עניינים מצחיקים משהו לכתוב עליהם.

אני רק לא זוכרת מה הם היו.

התייבש לי ההומר, והיה לי די מעט גם קודם.

אני מפסיקה כאן, עדיף שאני לא אמשיך לדרדר את העניין, גם ככה נעשיתי פאתטית יותר ממה שהייתי אי פעם.

היו שלום.

הפאטימים, אגב, עדיין מוסרים את אהבתם, למרות שתייקתי אותם אחר כבוד בקלסר הוורוד (מגיע להם).