הגיע מכתב.
מכתב? אסון!
על המעטפה, בגדול, הכתובת של החוג לפיזיותרפיה, אוניברסיטת חיפה.
בפנים הזמנה אחת, חוברת מידע אחת (עם מערכת השעות לשנה הבאה, אסון בפני עצמו), ושני דפי תרעלה!
איך לא חשבתי על העניין?
אני הרי יודעת שכל מי שלומד מקצועות בריאות חייב לעשות חיסונים, יודעת!
עכשיו אני אדע על בשרי.
כן, כן, אני מההיסטריות האלה, שכשהן רואות מחט שבקיצה השני יש מזרק או מבחנה, הן מיד מגיבות במערכת של מגננות, הראשונה שבהן היא ההיסטריה.
מילא אם זה היה חיסון אחד, אבל זו הרי ממש סדרה שלמה של חירורים.
כל חיסון מביא אחריו שורה של חברים נוספים, וכל זה אמור להמשך חצי שנה!
הלכתי לרופאה, לקבל הפניה למנטו (בדיקת שחפת, אל תשאלו....). בתמורה קיבלתי הפני לבדיקת דם (7 מבחנות!!!!!) וזריקת טטנוס אחת.
זה אולי יוצא בראשי תיבות מנטו, אבל מנטו זה לא, המנטו יגיע אחרי שאני אמות, כנראה.
הלכתי חפויית ראש למעבדה הקרובה של קופת חולים (לצערי היא קרובה מדי).
הגעתי, שאלתי אם הם עושים בדיקות דם, ענו שכן, בחיי שרציתי להרוג את האחות אבל כבר הייתי בהיסטריה, ואני לא מסוגלת לעשות פעולות מורכבות כל כך כשאני היסטרית.
עד שהוציאו את כל המבחנות, הדביקו עליהן את כל המדבקות, עשו ביקורת לבדוק שזה מה שצריך (מסתבר שהיו לי בדיקות לא קונבנציונאליות), נשמתי כמה נשימות אחרונות.
אז באו הייסורים הבאמת קשים: כל החיפושים אחרי הוריד, הדפיקות, הקשירות, החיטויים, זה הכל כמו כרוז אחד גדול שמודיע לך שהמוות שלך מתקרב, קצת יותר, עוד טיפונת, ממש עוד רגע...
סובבתי את הראש והמחט הייתה בפנים.
מסתבר שכשאני היסטרית, הדם שלי לא זורם.
מזל של פולנים.
אז היא חוררה שוב, במקום אחר, שהדם יזרום בו קצת יותר מהר.
בשורש כף היד.
כואב יותר? מה פתאום, רק אחר כך לא יכולתי להזיז את המפרק יום שלם.
לא כואב בכלל!
אחר כך הגיע הטטנוס עם כל הכרוזים שלו.
כבר יומיים אחרי וכואב לי שריר היד.
האחות הסבירה לי בנועם, שזה בכלל לא הטטנוס, זה הכל בגלל הדיפתריה...
הלכתי בריאה ורגועה לרופאה, חזרתי אחרי שעה וחצי, חולה בדיפתריה...
מי בכלל רוצה להיות פיזיותרפיסט.
אני? אני רק רוצה לישון בשקט, גם על יד שמאל!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
