מעולם היא לא חשה כלפיה סוג של אהבה, או כל רגש קרוב ומחבב אחר.
היא אומנם הייתה סבתא שלה, דם מדמה, אבל אופיה היה כה קשה, שנכון יותר היה לתאר את תחושותיה כלפיה יותר כדחיה ובמקרים קיצוניים אפילו סלידה ובחילה ולא עלינו פעמים בודדות אף שנאה.
תמיד היא מצאה את הדרך למרר לכולם את חייהם.
היא ידעה היכן ללחוץ ומה לומר כדי שירגיז את כולם, היא תמיד ציפתה שכל תשומת הלב תופנה אליה ורק אליה.
היא הייתה משחקת בכולם כבבובות, מתרגזת כשהם לא רוצים לפעול על פי גחמותיה.
תמיד היא השוותה, בין כולם לכולם, בין כולם אליה, בין מה שהיא מקבלת ובין מה שמקבלים השאר.
תמיד היא גם יצאה נפסדת מן ההשוואה מה שהיה גורר נפסדות משפחתית כוללת בהמשך.
היא מעולם לא הבינה איך יכלו לסבול אותה כל כך הרבה שנים.
איך אכלו שוב ושוב את המאכלות המורעלים הללו מחדש.
במחשבה שניה, מה הם כבר יכלו לעשות? היא הייתה אמא, איך אפשר לפטר אמא, או סבתא?
למה סבא מעולם לא התגרש? חידה היא בעיני כולם, אם כי יש שאומרים שהוא חס על בתו, שתאלץ בלית ברירה להישאר איתה, ורק איתה.
אבל הוא עצמו מעולם לא אמר מילה, רק ספג וספג, ולפעמים (לקראת הסוף לעיתים קרובות מדי) היה מטביע את שתיקתו במשקה השקוף.
עברו השנים, סבה נפטר, וסבתה נותרה לבדה, עדיין עם האופי שיכול להוציא אדם שפוי מדעתו.
אמה חשבה על מגורים קרובים יותר, אבל סבתה לא הסכימה לכך, כמובן, אם אפשר להרגיז מדוע לא לעשות זאת?
אחרי כעשור, החלו סממני החולשה לתת גם בה את אותותיהם.
מהאדם החזק שהייתה הפכה לצל, צמא לאהבה, מוכן לוותר על הכל בתמורה לנשיקה או חיוך וחיבוק.
ולמרות השינויי החד, היא לא יכלה לשכוח את האדם שהייתה בעבר.
לא יכלה להעניק לה את אותו החיבוק ואותה הנשיקה, כל נשיקה שנתנה תמיד הייתה מאולצת. חיוכים חויכו מתוך קורח, שהרי אחרי הכל הייתה זו סבתה.
ולפעמים, למרות החדלון העז האוחז בה אחיזה איתנה שרק הולכת ומעמיקה, עוד רואים את אותה הסבתא, את אותה האישה בעלת הלב השחור.
לפעמים, אפילו עכשיו, עוד יש בה שרידים מן השנים הארוכות שקדמו לתשישות הזו שלה.
וברגעים אלה, לפעמים מתחשק מאוד לנצל את חולשתה, להחזיר לה על כל המכאובים הישנים.
אלו כמובן הגיגים בעלמא!
היא מעולם לא תעשה כדבר הזה, מספיקה לבדה העובדה שממנה היא לעולם לא תקבל אהבה, לפחות לא אמיתית.
פעמים היא נושאת תפילת יאוש.
תפילות כאלו, ראוי שלא יתגשמו.
ובכלל ראוי שלא ידובר בהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
