שלכת

ימים של כאב אלו.

אינני כתומה מוצהרת, אין לי דעה פוליטית מוגדרת ולמעשה אני יכולה לומר רק דבר אחד ברור על עצמי, הנני משתייכת על הקולות הדוממים של המתלבטים.

ולמרות זאת, הנני כואבת עד דמע את הגרוש הזה.

אני מוצאת עצמי, יותר מפעם בימים האחרונים, מצירה על העובדה שאני לא שם, בגוש קטיף.

אני חושבת שצריך למחות מחאה גדולה וחזקה, אם כי כמובן בשום אופן לא אלימה, על עקירה שכזו.

הייתי מצפה מגופי שמאל לבוא לשם ולהושיט יד יש עזרה.

מישהו אמר היום, לא זוכרת את שמו אבל הוא השתייך לשלום עכשיו, שזהו יום שמח עבורו.

על התהייה הכיצד, השיב הוא כי זו לא שמחה לאיד אלא שמחה של לידה שיש בה אומנם כאב אבל התוצאה מאפילה עליו.

אינני מסוגלת להבין השוואה שכזו, האיש הזה בזוי בעיני, ואני בוחלת בתפיסת עולם שמסוגלת להיות צינית כל כך בימים כאלו. הייתי מצפה מאדם בוגר, שמייצג תנועה מסוימת בתקשורת להיות לפחות במעט רגיש יותר, וגם אם הוא חש רגשות שכאלו (שאינני מסוגלת להבינם כלל) לא לומר זאת בפומבי.

קצת טקט.

רגע השבר האישי שלי, אי שם בצפון, רחוקה כל כך מהגוש, הגיע כאשר הראו את ביתה של משפחה יפת (אם אינני טועה זה היה שמה) מנצר חזני, שארזה בין היתר גם את חפצי בנה המת, איתמר.

גם כך ברור כי כל המצב הזה כבד להם הרבה מנשוא, גם אם לא מוסיפים את הכאב שבהותרת הזיכרון של הבן מאחור, עתיד חדש שלא כולל בתוכו דבר מהן המת שנותר לפחות לעת עתה מאחור.

אמא שלי גרה גם היא ב"התנחלות", לא בגוש קטיף אלא באזור ירושלים.

אתמול היא אמרה לי שהיא לא רוצה למצוא עצמה מפונה, מבוזה, נעקרת בברוטאליות שכזו.

היא חושבת למכור את הבית, ולקנות אחר במקום "בטוח" יותר  (אללי שהגעתי לימים שבהם בטוח אומר בטוח מפני ליסטים מבני עמי) , היכנשהו במרכז, אולי קרוב יותר לביתי שלי, ולהישאר בישוב בדירה שכורה. אמרתי לה כמובן שזה רעיון עוועים ושאין טעם לתכנן על עתיד שחור כל כך, אבל זה מה שאמרתי לה אני עצמי מעדיפה שלא לחשוב עד לשם. סוג של הדחקה אני מניחה.

אני רק מקווה, ממש כמו האישה ההיא מהטלוויזיה, שיום אחד אולי נצליח לאחות את הקרעים.

יום שמח, זה בטח לא.