שלכת

הצלקות שלנו.

נראה שאנחנו פוגעים בעצמנו בכוונה. נראה שאנחנו כמעט מבינים, אי שם בתודעה האפלה, שאנחנו מדממים את עצמנו עד כאב. למרות שהחתכים הללו מותירים צלקות.

כאילו לא אכפת לנו, כאילו אין בכלל מחר, כאילו אין לנו אחריות קדימה.

ומה עם האושר העצום שהבטחנו לעצמנו?

הוא נקבר עמוק תחת הכעס, לא מעיז להציץ החוצה, יודע איזו חבית של רותחין תנחת עליו רק אם יעיז. ואולי הוא גם לא רוצה להתעסק עם כל ביב השופכין הזה שלנו.

אנחנו מצידנו לא עושים דבר כדי להוציא אותו מן המחבוא, רק חובטים זה בזה בכוח. מוציאים מהפה מילים שלוקח חודשים לשכוח אותם.

שוחקים את עצמנו, שוחקים את האושר שלנו, שוחקים את המפחיד ביותר עד דק.

כאילו אם נאמר את הנורא ביותר, הצד השני ייכנע ויצטנף בקרן זווית בפחד משתק.

אלא שיש בעיה בטקטיקה.

שנינו משתמשים בה, והיא מצידה מאבדת את כל האפקט.

לטקטיקה שכזאת יש כמובן מחיר.

המחיר הוא הצלקות שלנו.

הנורא מכל מפסיק להפחיד, פתאום הוא כבר לא כל כך נורא.

ואם הוא יתממש, אז לפחות הצד השני יאכל אותה.

זה לא זה שאנחנו רוצים בשחיקה הזאת, היא פשוט תוצר לוואי של דרך ששנינו בוחרים בה מתוך קלות דעת.

ולוואי והמחיר לא יהיה יקר כל כך.

ולוואי והנורא מכל לא יתממש.

אני לא חושבת על הטווח הקרוב. דווקא הטווח הרחוק הוא זה שמטריד אותי.

אני דואגת שאולי למרות האהבה הגדולה לא נהיה שם יחד בעוד ארבעים שנה להסתכל על הנכדים באושר ולהגיד שאת הכל עברנו יחד.

"תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה"

ואחרי כל זה, ולמרות העכירות-

שנה טובה ומתוקה מדבש שתהיה לכולנו.

ש.