יום שישי בערב. אני שוב בבית, ארוחת ערב עם ההורים שלי. אין לי מה להגיד להם, וגם להם אין מה לאמר לי. עליתי לחדר. אחרי יום שלם שבו כל מה שלבשתי היה תחתוני בוקסר, החלטתי באופן שרירותי לחלוטין ללבוש מכנס ארוך וחולצה ארוכה. לא שהיה לי קר אחרי שהגיע הערב, זה היה יותר אקט מחאה על זה שהחורף עדין לא כאן. אז הבאתי אותי באופן כוחני למדי. עכשיו אני מזיע קצת בבית השחי. עמדתי ליד חלון חדרי, שנשקף ממנו נוף יפה, שלמדתי להעריך בעיקר אחרי שעברתי כל כך הרבה חדרי גסטהאוסים בכמעט שלושה חודשים של טיול, שבהם באופן אובססיבי חיפשתי חדר עם חלון. חדר שכזה עשוי להיות קשה להשגה בערים וכפרים מסוימים, כך גיליתי בחודשים האחרונים. לעיתים אתה עשוי למצוא את עצמך בכוך, עם עצמך, מקלחת, מיטה גדולה, מאוורר וריח טחוב. אין לך חלון. אין אופק כלשהו להביט אליו, עירוני או כפרי, אין עמדה טקטית ממנה אוכל לעשן סיגריה אחרונה לפני שאשים את ראשי על הכר. עכשיו כשחזרתי לחלון חדרי, הבנתי מדוע חיפשתי חדרים עם חלון או מרפסת. זה עניין חשוב בסך הכל, לגמור את היום בבהייה בעולם החיצון, ולא בקיר. בעודי עומד על החלון, החלטתי לכבות את האורות בחדרי. ברקע התנגן לו דיסק האוסף החדש של ארקדי דוכין (כן, גם בעיני זה מגוחך שדווקא זו המוזיקה שמתנגנת כרגע ברקע, לא רק בעיניכם), שקיבלתי מגיסי בכדי שאספק לו עותק צרוב ממנו מחר. למרות שאינני צורב דיסקים עבריים לעצמי, לא הראיתי סימנים כלשהם לסירוב כאשר ביקש. אולי אין לי עקרונות באמת. אם כן, האורות כבו. עמדתי בחושך מוחלט עם סיגריה. זה מעניין חשבתי לעצמי, כיצד בחושך לא רואים דבר, אבל זה לא רק זה. אני לא באמת מריח בחושך ואני לא באמת שומע בחושך. חושי מתקהים בחושך. אינני רואה את העשן של הסיגריה, כך שאינני באמת מעשן סיגריה. אני מנסה להריח את הסיגריה ולא מצליח. החושך כרת את אפי, אוזני ועיני.
וכך גם לגבי תחושותי באופן כללי, אשר נכרתו גם הם. בדיוק כמו כשישבתי לארוחת ערב מול הורי, הכל מתקהה. זה לא שאני מרגיש עצוב, אני גם לא מרגיש געגועים למשהו שהתרחש כאן בחדר שלי, או בחיי באופן כללי. לא הייתי מתנגד לעשן עכשיו סיגריה עם מייקה, אבל זה לא יקרה בקרוב, לא. אז זהו, חוץ מהגעגוע אליה, אינני חש געגוע לדבר. גם הגעגוע אליה אינו חזק, וסביר להניח שיתעמעם בזמן הקרוב. אני פשוט עומד פה בחלל השחור של חדרי ויודע ששום דבר לא חשוב. זה מנחם במידה מסוימת.

תחושת כוח אופפת אותי. אני עומד יציב. אני לא חש צער על דבר, וגם אינני מדוכא. אינני נטול רגשות, אני חושב ומרגיש את הרגע הזה, חושב על הרגע שבו אגש למחשב ואכתוב על קורותי בעודי עומד בחדר. "מישהו כבר בטוח כתב משהו על התחושה הרגעית", כתבה לי ענבל. וצדקה. כרגע מה שיש לי ביד זו רק התחושה הרגעית. אינני מסוגל להביט קדימה. אחרי שהתרגלתי לחשוב במרווחים של שלוש דקות, לא לתכנן דבר, מעבר לנקודה הבאה שאסע אליה, השיר הבא שאנגן בדיסקמן והשורה הבאה שאוציא מפי, קשה לחזור לחשוב על דברים ארוכי טווח. אמשיך עם התחושה הרגעית לעת עתה, שום דבר אחר לא מטריד ממילא.

מוזיקה - king of woolworths - ming star [שומר על כבודי העצמי]

תמונה - מנחת מסוקים, קו טאו, תאילנד