כמה מרגשות המילים האלה. נאמרות בהקשר הנוראי ביותר, על פתח הקבר הטרי. בהלוויה, בשבעה, בשלושים, בשנה. כל שנה. קשה לתאר את התחושה שיש בלשמוע אדם קרוב, אדם אהוב, אומר את המילים הנוראות בקול חנוק מדמעות. והרי זו דרך הטבע, ועדין זה כל כך טבעי שלא לרצות להפרד. קשה להשלים עם פרידה מאדם אהוב. עד כמה שתהיה צפויה.

עמדתי ליד הקבר. כואב את הרגע. ופתאום את הדממה מפלח הקדיש. אזלזל ברגע לו אגיד שזה מרגיש כמו סכין בלב, זה הרבה יותר מזה. אני נזכר בדנו אומר קדיש על אביו. וחושב לעצמי עד כמה נוראי עוד יותר יכול להיות המעמד. אי אפשר להשלים עם דרך הטבע. זו לא דרך הטבע להיות אכזר. לקבור אדם צעיר, לקבור אדם שנהרג בנסיבות טראגיות, לקבור את ילדך. אלוהים.. אלוהים.. זה יכול להיות עוד הרבה יותר נורא.

יש פערים משמעותיים בין עדות בנוגע ליחס למוות.
מרוקאים נוטים לרגשנות על הקבר. כמו בחיים. אנשים חמים ואוהבים, קשה להפרד. המשפחה, אב המשפחה, המסורת, כל אלה חשובים להם. אפילו לא מתוך איזשהי בחירה מודעת. עד לדור שלפנינו הם פשוט חיו את המסורת. והיא נעלמת.. נעלמת..
שמתי לב לתופעה מעניינת. על קברים של גרוזינים בהרבה מקרים חרוט דיוקן פרצופו של המת. מביט בך בכל פעם שאתה מגיע לקבר. בכל פעם שמישהו מגיע לבית הקברות, מביט בו. לעיתים בזעם כבוש, לעיתים בחיוך, כמו שהיה בתמונה שעליה התבססו וחרטו אותו לעד. יש משהו מאוד מעניין בהחלטה לאייר את המת על הקבר. לדעתי, יש בזה מזוכיזם מאוד עמוק. הגרוזינים הם עם מאוד סובל, כפי שיצא לי להתרשם. גם הם מאוד אמוציונלים, משפחתיים, לבביים. המזוכיזם נעוץ בכך שהבחירה לאייר את המת הופכת את הביקור בקבר והפרידה לקשים בהרבה. הרגשות צפים בחוסר שליטה ממילא כשאתה מול הקבר, רק מעצם המחשבה על המת. אבל כעת המת מביט בך, הזכרונות קשים עוד יותר.