אתה מבין אבא,
יומיות בצבא לא יגרמו לי לשנוא את המערכת הצבאית או את המדינה.
אני כבר שונאת אותם.
אתה מבין,
קעקועים לא יגרמו לי להיות מכוערת ובעלת נסיון חיים גרוע יותר בגיל 40-50-60.
הם יגרמו לי להיות להיות מאושרת עכשיו.
בהווה.
גם לעשן בשורה התחתונה לא באמת מה שיהרוג אותי.
העצב, הבדידות והאטימות הבלתי נפסקת ממך יהרגו אותי קודם.
לא יהרוג אותי לגור בתל אביב.
למרות שיש שם הרבה יותר פיח של אוטובוסים,
המון יותר צביעות,
ובעיקר הרבה שטחיות,
זה לא יהרוג אותי.
אולי אני אפילו אהיה מאושרת.
ואז מה אם כבר אין לי כל כך הרבה חברות מבית יצחק.
זה בסדר, אני בנאדם,
הן לא חייבות לקבל אותי כמו שאני,
ובשורה התחתונה אתה כנראה שכן.
(או שמא לא?!).
גם אם יהיו לי יותר חורים על הפנים,
לא ישבר לי הסחוס ולא תיפול השפה,
וחברים שלך לא ידברו עליך מאחורי הגב של מה הבת שלך חושבת שהיא עושה,
אולי הם יעריכו אותך שאתה נותן לה לעשות את זה.
או שהם לא באמת חברים.
מאחורי כל השנאה למדינה ולצבא שאתה כל כך מעריך ואוהב,
שנתת לה הכל,
שהשתתפת במערכות הקרב הרבות שבה,
מאחורי הקעקועים,
העישון,
ואפילו הרצון הבלתי מוסבר לגור בתועבה הזאת שקוראים לה תל אביב,
מאחורי החברים שאף פעם לא ראית,
והעובדה שיהיו לי עוד כמה חורים בגוף,
מאחורי כל זה עומדת הבת שלך,
שאוהבת אותך למרות הכל,
בטוב וברע,
ופשוט מקווה שעכשיו,
שאפילו החוק של המדינה שלך קובע שהיא בנאדם בוגר ואחראי למעשיו,
תקבל אותי כמו שאני,
ומתישהו האמת תבוא לך בפרצוף,
עם כל מה שיש בה,
ותצטרך לקבל את זה.
כי בינינו,
אני עדיין אהיה הבת שלך.
ואני גם סתם בודדה מדיי לאחרונה למרות כל האנשים שמקיפים אותי.
ובוכה בלי סיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
