כשאני יושב על הגג של הבניין, שם למעלה. מסתכל על כל האנשים הקטנים האלה, שרצים לכול מקום, זה גורם לי לחשוב... כמה זמן הם מבזבזים, סתם מבזבזים, לא עושים עם זה כלום. רצים מפה לשם, משם לפה, וכול זה בשביל לעשות כלום.
אני מנסה להחזיק את הכול בפנים, אבל רק להערב, כי בדרך כלל, אין לי רחמים. אני לא מחזיק כלום בפנים. אבל רק להלילה...
על הגג, כמו על גג העולם, יושב שם ומחכה. מחכה ומביט למטה, על כל אותם אנשים, המלאים ברחמים, את כל הדברים שאני מחזיק היום בפנים. כל הדברים שאני נהפכתי להיות, כל מה שרציתי ולא רציתי להיות, כל מה שאני, אבל הדבר הזה חסר. הרגש הזה שעכשיו בפנים. אבל רק להלילה.
הדבר הזה חסר לי... אולי אני...
אבל מה אני יודע?
עכשיו נראה לי שמצאתי משהו, שמצאתי כלום, אבל לפעמים עדיף למצוא כלום. זה משאיר אותך עם עוד דברים לחפש. זה עדיף מלמצוא, לפעמים.
אני צועק מהגג, לא משהו ברור כול-כך, משהו שבטח הייתי צועק אם הייתי מלא באדרנלין, אני מלא באדרנלין? בטח מישהו שמע את זה.
אבל אף אחד לא צועק אליי חזרה. אני רוצה לשמוע מישהו צועק אליי חזרה, לאט וברור. שיצעקו עליי!
בלי כלום, אני נחנק מרוב כלום, אבל אצלי זה כול-כך ברור. אני צועק למשהו.
אבל לעכשיו, אני לא אדע כלום, לעכשיו אני בכוחות עצמי.
בכוחות עצמי.
"שומר אחי אנוכי"
(זיהית שוב, נכון?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
