רגשות הערצה, שמתפתחים להערכה, שמתפתחים לחיבה, שמתפתחים לאהבה.
חשבתי שאני אדם טוב, שיש בי את רוב הערכים של מישהו מוצלח. ואני לא מנסה להשתחצן או משהו, פשוט, זה מה שחשבתי. ולפי האנשים סביבי, ומה שהצלחתי לעשות עד כה, כנראה שגם צדקתי.
חשבתי שאין לי עוד מה ללמוד על ערכים, להיות בנאדם, ולעזור, ולשמור, ולעשות.
אז חשבתי...
לא חשבתי שאני עוד אוכל להשתנות מעבר לאוכל, שאני ארצה להשתנות. ופתאום אני לא רוצה להיות אני עוד... רק יותר.
יותר לעזור, יותר לתרום, יותר לעשות.
ונראה, שלא משנה מה היא עושה, היא משנה בי משהו, עושה בי משהו.
פשוט כי היא היא.
לקום בבוקר, ולדעת שאני הולך לעבוד קשה היום, מתגמד לעובדה שאני הולך לעבוד איתה היום. שאני הולך לספוג עוד קצת ממנה, עוד קצת לבלות.
וכול יום הוא חוויה חדשה; חסרת פחד, מלאת חיים.
חשבתי שאני יודע דבר או שניים על טירוף, שאני חזק בראש, שאין הרבה כאלה... אז חשבתי...
וידעתי שיש אנשים שיותר מהירים ממני, יותר חזקים ממני, יותר חכמים ממני. אבל לא ידעתי שיש אותה. עילוי שכזה, שיכול לפתור הכול. שיכול לעשות הכול.
וזה לא שהיא יותר מהירה ממני, וזה לא שהיא יותר חזקה ממני, וזה לא שהיא יותר חכמה ממני... אבל זה כן.
אני כבר לא חושב "מה הייתי עושה?", אני חושב "מה היא הייתה עושה?", משפר את עצמי יותר. מתייחס בצורה שונה להכול, גם לעצמי, גם כשאני בלעדיה.
אומרים "old dog can't learn new trick", ואולי באמת לא למדתי טריקים חדשים, אבל בהחלט שיפרתי את היכולת שלי באותם טריקים שכבר היו לי. ואולי כן צירפתי טריק או שניים.
ניצוץ בעיניים שלא משאיר מקום לטעות. בהחלט מדובר בסופר-מן, או לפחות בבת שלו.
רק חבל שלא הכרתי אותה קודם, חשבל שלא הייתי חלק מזה קודם...
אבל עכשיו, אני לא מצטער יותר על כלום.
הולך לחיות בטירוף, לחיות כמוה, עד שאני אגיע אליה.
לא חושב יותר על מה שאני, חושב רק על מה שאני יכול להיות. יותר מהיר, יותר חזק, יותר חכם, יותר ערכים, יותר עוזר, יותר... בנאדם.
רגשות הערצה, שמתפתחים להערכה, שמתפתחים לחיבה, שמתפתחים לאהבה. אחים בדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
