התפאורה השתנתה קצת- העיר עכשיו היא לא ירושלים אלא ברלין.

גשום. קר. וזו רק ההתחלה.

על השולחן עומד בקבוק יין אדום. הוא פתוח ואין לידו כוס כי המטבח נעול בבית המוזר הזה. אני שותה מהבקבוק. לידו עומד אגרטל פשוט, כמו כוס היי בול גדולה במיוחד. בתוך האגרטל עומד גרברה ורודה בודדה. המים הם בצבע ירוק כחול עכור. בהעדר כוס- אני משתמשת באגרטל ככלי לניקוי מכחולים. 

התנצלתי כבר בפני הגרברה, אני מקווה שהיא לא תכחיל.

אני מציירת זונה בגשם, וטום וויטס שר לי. עליה, ועל הסרסור שלה ועל הילד שמוכר לשניהם סמים. על התמכרות, ועל כאב ועל שברון. והגשם בחוץ וההסקה הדולפת בפנים וחסר לי כמה לקוחות בשביל להבין בדיוק את הזונה שלי, בגשם. 

אני מציירת בצבעי מים שקניתי כשהייתי בת 14 וכל העולם שלי סבב סביב לצייר לצייר לצייר. אלו צבעי מים רוסים, שמבוססים על דבש. למה דבש? לא יודעת, אבל זה מה שפעם המורה לציור אמרה שהוא הכי טוב. אז הם עדיין פה וגם אני, אבל לא בדיוק פה. 

האור בחדר רך, יש 2 מנורות ומסך מחשב אחד. המנורות מפיצות אור עדין ומשאירות את החדר חשוך כמעט, צהבהב. האור מחמיא לתקרות הגבוהות ולרצפת העץ. הוא מחמיא לתחושה החמימה שמותיר היין וסוללת החימום הדולפת. 

יש לילות שלא מתאימים לצילום.

בעוד שהזונה מתייבשת על ההסקה (בהעדר מייבש שיער), מצפה לבאות, אני תוהה בנוגע לבאות ולבאים שלי. מה יוליד מחר? ומחרתיים? ומה יהיה איתי עד סוף השנה הזו שרק נולדה? הזונה שלי יודעת את עתידה ומעדיפה שלא, ואני? בדיוק ההפך. או אולי, לא בדיוק?

איני יודעת ואיני רוצה לדעת. 

מאחורי הזונה שלי מופיעה הצללית של ברלין ומכונית שנוסעת לכיוון הלא נכון. היא עומדת ליד פנס רחוב עמום שלא מועיל לה במאום בשעתה האפלה. היא ג'ינג'ית, כמוני (לפעמים) ובמקום לעזור לה, אני רק יוצרת את הצרה שלה.